למסיבת הסיום של עונתה השלישית של "דה וויס" שהסתיימה השבוע הגיעו כולם, פרט למנטורים של התוכנית. טוב, מוש בן ארי דווקא היה שם, אבל יש לו כנראה חובות של צעירים. זה לא ממש חשוב, ולבטח השואל יזכה לתשובה בנוסח "למנטורים היו מחויבויות קודמות", אבל זה לגמרי סמלי. כי העונה הזאת הייתה, באריאל זילברית, כמו מסיבה שאיש לא בא.
זה לא הרייטינג הנמוך, כמו המונח המעצבן הזה, שפשוט לא היה שם העונה. באזז. אצלי בבית, למשל, "דה וויס" הפכה מצפיית החובה המשפחתית היחידה בטלוויזיה לתוכנית רפאים. על הגמר, למשל, אפילו לא ידענו. זה לא שהיא הייתה פחות טובה משמעותית מהעונות הקו־ דמות. וזו גם לא המלחמה בקיץ, שללא ספק הכתה בה ופגעה בדינמיקה שלה. לא. "דה וויס" עונה 3 פשוט הפציעה ברגע שבו המיאוס מז'אנר הריאליטי המוזיקלי והאכזבה מתוצאותיו ביצעו עליית מדרגה. ומה שנכון לה, נכון גם ל"אקס פקטור", או ל"כוכב הבא". וחצי 11 שנים אחרי עליית התוכנית הראשונה של "כוכב נולד", הגיע הזמן לשיר הסיום. רק שלא יחזירו את אסף אשתר כדי לבצע אותו.
התפיסה המקובלת שלנו, העיתונאים, כלפי הצופים בערוץ 2 היא משהו בסגנון "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם". אבל הציבור חכם יותר מכפי שחושבים. וגם יש לו אינסטינקטים. ולכן הוא מבין, בחלוף למעלה מעשור של כוכבים נולדים, שבתכלס - היומרה הבסיסית של גילוי כוכבי מוזיקה חדשים היא פשוט בלוף אחד גדול. קדימה, שוט! הבו לי את הכוכבים. נינט? סלבית־על. אבל מוזיקאית? לא הצליחה לייצר יותר משניים־שלושה להיטים, ואני עוד נדיב. הראל סקעת? מדשדש כבר שנים. הראל מויאל נעלם. שירי מימון הוציאה אלבום בכורה מצליח, ומאז רק מאבדת גובה. מארינה מקסימיליאן־ בלומין היא גם סוג של כוכבת, אבל איזה שיר מקורי שלה אתם מזמזמים במקלחת? זוכי "כוכב נולד" כמו בועז מעודה, יהודה סעדו וישראל בר־און נפוצו לכל רוח. אחרים, אני כבר אפילו לא זוכר. קטלין רייטר, זוכת "דה וויס" הראשון, מפרסמת דיסק און קי. ובחיי ששכחתי מי זכה ב"אקס פקטור". מה זה משנה?
אני חושב שהמגמה ברורה. אנשים שכיכבו בריאליטי מוזיקלי זוכים לסוג של מקדם קריירה, שמתחיל בקול רעש גדול אבל מתנדף מהר מאד. זה כמו שאתה מנסה להדליק מנגל, ומה שמיד בוער הוא קוביות החומר הדליק שפיזרת בין הגחלים. אבל כמו שהן נדלקות בבת אחת, כך הן גם נכבות. ומי ששורדים הם רק הגחלים, שנדלקו לאט ובהדרגה. אח, איזו מטאפורה ישראלית קסומה. החיים כמנגל.
זה לא שאין בוגרי ריאליטי מוכשרים, שגם עובדים בתעשיית המוזיקה. כמובן שיש. ע"ע אדר גולד ואוהד שרגאי, השותפים לעילי בוטנר במיזמים המצליחים שלו. אבל תחשבו על זה - אם לא היה קיים בכלל הריאליטי המוזיקלי, וכל המתמודדים שעברו דרכו במשך למעלה מ-11 שנה היו מנסים את מזלם בדרכים המסורתיות של תעשיית המוזיקה, התוצאה הייתה זהה. ולא פעם, עדיפה מבחינת המוזיקאים.
עדיפה, מפני שלא רק שהריאליטי לא מסייע, הוא לפעמים גם שורף. גם במובן הנפשי, כי הצלחה פתאומית בפריים טיים היא משהו שמעט מאוד אנשים צעירים מסוגלים להתמודד איתו; גם במובן המקצועי, כי אתה הופך לכוכב לפני שהתחלת ללמוד את האל"ף־בי"ת של המקצוע; וגם במובן התדמיתי. כי בלא מעט מקומות בתעשייה - הרדיו למשל - השתתפות בריאליטי עדיין נתפסת כמשהו נחות ושרלטני.
הייתה תקופה שבה חשבתי, וגם כתבתי, שעבור מוזיקאים מוכשרים שכבר עשו כברת דרך ועדיין לא פרצו, השתתפות בריאליטי יכולה להיות יעילה, כמקפצה של יחסי ציבור ושיווק. ולכן היא מומלצת. אבל טעיתי. כי גם כאן, האפקט הוא זמני בלבד, והוא עלול להתהפך עליהם במהרה. עכשיו, לא רק שהם לא מצליחים, הם גם "בוגרי ריאליטי". בקיצור, את המנגינה הזאת אפשר להפסיק. ויפה תוכנית אחת קודם.
על הסכין
1. לא שצריך להזכיר לנו את זה, ובכל זאת. "Nothing Has Changed" האוסף החדש של דיוויד בואי, מזכיר בפעם המי יודע כמה שבואי הוא אחד מעמודי התווך של הרוק'נרול. לא פחות מ-40 רצועות יש כאן, בנויות כרונולוגית, מה שהופך את ההאזנה הרציפה לאוסף לסיור מרתק במנהרת הזמן. מנהרה שבכל חוליה שלה בואי תקע חתיכת יתד. ובדרך כלל גם תקע לפני כולם.
2. ניל יאנג מוציא לאחרונה כל כך הרבה אלבומים, שזרועים בכל כך הרבה גימיקים, עד שאפילו מעריץ ותיק כמוני כבר ניגש בתחושת שובע לאלבום החדש שלו "Storytone". בייחוד כשגם פה יש פטנט: עשרה שירים חדשים שמבוצעים גם בגרסה אקוסטית וגם בגרסה תזמורתית. אבל איזו הפתעה נהדרת - השירים פשוט מעולים, בשתי הוורסיות. מהטובים של יאנג בעשור האחרון.
3. איגוד רופאי הילדים הישראלי פרסם השבוע הנחיה חדשה, ולפיה הורים לא צריכים לאפשר לילדים בני פחות משנתיים לצפות בטלוויזיה. הנימוק: מחקרים מעלים שהצפייה גורמת אצלם להפרעות קשב וריכוז, השמנה, פגיעה בשינה והתנהגות אלימה. כולם, כמובן, סימפטומים הנעלמים לחלוטין יום אחרי יומולדת שנתיים. איזה מזל, לכולנו.