אחר דחייה של חודשים בעקבות צוק איתן, סרטו החדש של הבמאי, המפיק והתסריטאי ערן ריקליס, “ערבים רוקדים - זהות שאולה”, צפוי לצאת סוף־ סוף בסוף השבוע הקרוב, אך גם כעת הוא עולה בתקופה סוערת, על רקע גל הטרור והמהומות האחרונות בין יהודים לערבים. “אני ושותפיי לסרט עברנו תקופה לא קלה כי הצטרכנו לקבל החלטה לגבי מועד יציאת הסרט”, מעיד כעת ריקליס, “מהו המועד הנכון? האם יש מועד נכון במדינה שבה דברים משתנים באופן קיצוני מדי יום? מדינה שבה הצער והכאב ממתינים בצדי הדרך בכל רגע נתון? האמת היא שהייתי עסוק עם הצלחת הסרט בפסטיבלים בינלאומיים יוקרתיים כמו לוקרנו, טלורייד, לונדון ועוד רבים, ועם ההכנות לקראת צאת הסרט למסכים באירופה בתחילת השנה הבאה, וכך חמשת החודשים שעברו מאז מועד היציאה המקורי חלפו במהירות רבה”.
במהלך 40 שנות פעילותו בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הביא ריקליס (60) לעולם לא מעט סרטים שהותירו את חותמם, ובהם “גמר גביע”, “צומת וולקן”, “הכלה הסורית”, “עץ לימון”, “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש”, “פלייאוף”, “להישאר בחיים” וכמובן הסרט החדש “ערבים רוקדים – זהות שאולה”, שהספיק לעורר בימים האחרונים סערה ברשת בידי גולשים שדרשו למנוע את עלייתו.
למרות זאת, ריקליס לא חש שקיימת נגדו השתקת פיות. “אני לא מרגיש רדוף משום בחינה”, הוא אומר, “האמירה שלי, גם כשלא מסכימים איתה, באה ממקום ששם את האדם מעל הכל, ועם זה קשה להתווכח. הסרט נדחה פעם אחת בלבד, ומסיבה טובה שהפגינה רגישות מצד היוצרים, המפיקים והמפיצים. אף אחד לא מונע ממני להביע דעה, אבל המצב בהחלט הכתיב את לוח הזמנים של האמירה”.
לא לחנוק את הרגש
למרות זאת, ריקליס לא חש שקיימת נגדו השתקת פיות. “אני לא מרגיש רדוף משום בחינה”, הוא אומר, “האמירה שלי, גם כשלא מסכימים איתה, באה ממקום ששם את האדם מעל הכל, ועם זה קשה להתווכח. הסרט נדחה פעם אחת בלבד, ומסיבה טובה שהפגינה רגישות מצד היוצרים, המפיקים והמפיצים. אף אחד לא מונע ממני להביע דעה, אבל המצב בהחלט הכתיב את לוח הזמנים של האמירה”.
לא לחנוק את הרגש
כמי שנמצא בתחום מאז 1976 , ריקליס טוען כי המפתח להצלחה הוא “למצוא את האיזון בין תחושת הביטחון שהניסיון והוותק נותנים לך לבין תחושת הטריות, הנועזות והחדשנות שאתה רוצה למצוא בכל פעם מחדש”.
האם יש יצירות מוקדמות שלך שהיית חוזר אליהן ומשנה או גונז?
“לא מזמן חגגתי 60 שנות קיום על כדור הארץ, ולפני חודש הוזמנתי לפסטיבל חשוב בגרמניה שבו נערכה רטרוספקטיבה של סרטיי. במשך שלושהימים נכחתי בהקרנות של תשעה מסרטיי, שוחחתי עם הקהל, ומטבע הדברים שקעתי גם בנוסטלגיה וגם במחשבות על מה עשיתי, למה עשיתי ואיך עשיתי.
והאמת היא שהרגשתי טוב. הרגשתי שתשעת הסרטים שעשיתי נאמנים בראש ובראשונה לעצמם, כלומר הם לא מתפשרים, לא יותר מדי בכל אופן, לא מתחמקים, מנסים לגעת בנושאים מורכבים ורגישים, מנסים להיות בעלי משמעות ועם זאת להיות קומוניקטיביים,
מתוך ניסיון אמיתי לעשות קולנוע שהוא גם איכותי וגם מסחרי, בלילחשוש מהמילים הללו, שנדמה שלפעמים במאי קולנוע חושבים - בטעות מבחינתי - שצריך לבחור רק באחת מהן. “התשובה הפשוטה היא שלא הייתי חוזר לשום סרט, כי אני באמת מרגיש שברגע שיצרת וחתמת על היצירה שלך
מתוך ניסיון אמיתי לעשות קולנוע שהוא גם איכותי וגם מסחרי, בלילחשוש מהמילים הללו, שנדמה שלפעמים במאי קולנוע חושבים - בטעות מבחינתי - שצריך לבחור רק באחת מהן. “התשובה הפשוטה היא שלא הייתי חוזר לשום סרט, כי אני באמת מרגיש שברגע שיצרת וחתמת על היצירה שלך
– באותו רגע היא נסגרה לשינויים ולכן אפשר רק ללמוד מטעויות כדי לשפר בסרט הבא, וזה בעצם התהליך הנכון והמתבקש. תמיד יש הסרט הבא שבו תוכל לממש משהו שלא הצלחת לעשות בסרט הקודם – רגע של חסד שלא התממש, רגע של התעלות שנגמר במפח נפש, רגע מרגש שלא ריגש מספיק, רגע מצחיק שלא הצחיק איש, פספוס שאולי רק אתה יודע עליו, אבל אתה גם יודע שתהיה לך עוד הזדמנות ושתוכל לתקן בסרט הבא.
“אני חי בעתיד, לא בעבר. יש הטוענים שבמאי קולנוע יוצר בעצם סרט אחד בימי חייו, ואחרי כן מנסה לשפר אותו בכל אחד מהסרטים הבאים שהוא יעשה. יש בזה משהו. הסיפורים שונים, העלילה שונה, הדמויות שונות – ולמרות זאת, אתה אותו בן אדם שאומנם גם משתנה ומשתבח עם השנים, אבל בסך הכל מנסה להעביר את תחושות לבו, נפשו ומוחו אל הצופים, ורק משתמש בכלי אחר בכל פעם".
איך אחרי כל כך הרבה שנות פעילות שומרים על חוויית הראשוניות בבימוי?
“אני חי בעתיד, לא בעבר. יש הטוענים שבמאי קולנוע יוצר בעצם סרט אחד בימי חייו, ואחרי כן מנסה לשפר אותו בכל אחד מהסרטים הבאים שהוא יעשה. יש בזה משהו. הסיפורים שונים, העלילה שונה, הדמויות שונות – ולמרות זאת, אתה אותו בן אדם שאומנם גם משתנה ומשתבח עם השנים, אבל בסך הכל מנסה להעביר את תחושות לבו, נפשו ומוחו אל הצופים, ורק משתמש בכלי אחר בכל פעם".
איך אחרי כל כך הרבה שנות פעילות שומרים על חוויית הראשוניות בבימוי?
“אסור לבמאי לומר: כבר עשיתי, ואני יודע מה לעשות גם הפעם. אני מנסה לקום בכל יום צילום, בכל יום עריכה, עם תחושה של חוויה ראשונית, של ראש ולב פתוחים וקשובים, של דינמיות, ועם זאת של רגישות וחמלה. אני יודע היום המון דברים שלא ידעתי בשנות ה־ 70 וה־ 80 – ויכול להיות שלמרות האמור לעיל הייתי חוזר לפחות לסרט העלילתי הראשון שלי – ‘ביום בהיר רואים את דמשק’ – ומנסה לסדר אותו כמשהו שגם היום אהיה גאה בו.
“אז, בתחילת שנות ה-80 ובתור בוגר של בית הספר לקולנוע הטוב בעולם - בית הספר הלאומי לקולנוע בביקונספילד, אנגליה - חשבתי שאני יודע הכל. היה לי סיפור טוב, פוליטי, סוער, רלוונטי, שכתבתי עם חברי הטוב גבריאל בריסטיין, אז קומוניסט מקסיקני והיום צלם ידוע בהוליווד. הרגשנו שאנחנו עושים סרט מהפכני, ועד היום אני חושב שהסיפור שלו הוא ממש טוב. אבל הביצוע... הייתי חוזר לשם ומתקן כמה דברים – בעיקר ברמת הרגש.
“השיעור הראשון שבמאי צריך ללמוד הוא לא לתת ללב שלו לעצור, לא לתת לרגש להיחנק. היום אני יודע שנכון שצריך לשלוט על עוצמות הרגש ולנתב אותן בסרט כדי שיהיה גם זמן לחשוב, זמן להבין, זמן לגבש עמדות, אבל אסור בשום אופן לחנוק את הצד הרגשי של הסרט. זו דילמה לא פשוטה. זו גישה שנעה בין פליני מחד לאנטוניוני מנגד. זו הכרעה בין הצד הרציונלי של הסרט לצד הרגשי שלו ולאיזה צד לאפשר לנצח. התשובה, כמו תמיד, טמונה באיזון. ל’ביום בהיר רואים את דמשק’ הייתי חוזר, מקצר, מהדק ובעיקר מרגש יותר, ואז המבקר של אחד העיתונים לא היה כותב: ‘ביום בהיר עדיף ללכת לים’”.
תחושת בטן טובה
כלה דרוזית שחוצה את הגבול לסוריה על מנת להיפגש עם חתנה; אישה שתובעת שר ביטחון; ממונה על משאבי אנוש שמתעקש להביא עובדת זרה למנוחה נכונה; מאמן כדורסל שחוזר למדינה שבה משפחתו נרצחה; טייס שיוצא למסע מסוכן עם ילד פלסטיני - אלו רק כמה מהדמויות המורכבות בסרטיו של ריקליס. “כולם אנשים שקיבלו החלטות מורכבות, לעתים תחת לחץ פנימי וחיצוני, והלכו איתן עד הסוף”, מאבחן ריקליס את המכנה המשותף ביניהן.
במרכז סרטו החדש של ריקליס “ערבים רוקדים – זהות שאולה” עומד איאד, נער ערבי מטירה שנשלח ללמוד בפנימייה יהודית יוקרתית בירושלים ונאלץ להתמודד עם שאלות של זהות ושפה. “הסיטואציה ב’ערבים רוקדים’ מורכבת ומשקפת את חיינו בישראל ברבדים רבים”, טוען ריקליס, “גם כאן יש גיבור שצריך לתת לעצמו תשובות נוקבות לגבי זהותו ולקבל החלטות כואבות לגבי עתידו ומיקומו בחברה הישראלית כבן למיעוט”.
מדוע הוספתם לשם הסרט, שנקרא בתחילה “ערבים רוקדים”, את הצירוף “זהות שאולה”?
“אז, בתחילת שנות ה-80 ובתור בוגר של בית הספר לקולנוע הטוב בעולם - בית הספר הלאומי לקולנוע בביקונספילד, אנגליה - חשבתי שאני יודע הכל. היה לי סיפור טוב, פוליטי, סוער, רלוונטי, שכתבתי עם חברי הטוב גבריאל בריסטיין, אז קומוניסט מקסיקני והיום צלם ידוע בהוליווד. הרגשנו שאנחנו עושים סרט מהפכני, ועד היום אני חושב שהסיפור שלו הוא ממש טוב. אבל הביצוע... הייתי חוזר לשם ומתקן כמה דברים – בעיקר ברמת הרגש.
“השיעור הראשון שבמאי צריך ללמוד הוא לא לתת ללב שלו לעצור, לא לתת לרגש להיחנק. היום אני יודע שנכון שצריך לשלוט על עוצמות הרגש ולנתב אותן בסרט כדי שיהיה גם זמן לחשוב, זמן להבין, זמן לגבש עמדות, אבל אסור בשום אופן לחנוק את הצד הרגשי של הסרט. זו דילמה לא פשוטה. זו גישה שנעה בין פליני מחד לאנטוניוני מנגד. זו הכרעה בין הצד הרציונלי של הסרט לצד הרגשי שלו ולאיזה צד לאפשר לנצח. התשובה, כמו תמיד, טמונה באיזון. ל’ביום בהיר רואים את דמשק’ הייתי חוזר, מקצר, מהדק ובעיקר מרגש יותר, ואז המבקר של אחד העיתונים לא היה כותב: ‘ביום בהיר עדיף ללכת לים’”.
תחושת בטן טובה
כלה דרוזית שחוצה את הגבול לסוריה על מנת להיפגש עם חתנה; אישה שתובעת שר ביטחון; ממונה על משאבי אנוש שמתעקש להביא עובדת זרה למנוחה נכונה; מאמן כדורסל שחוזר למדינה שבה משפחתו נרצחה; טייס שיוצא למסע מסוכן עם ילד פלסטיני - אלו רק כמה מהדמויות המורכבות בסרטיו של ריקליס. “כולם אנשים שקיבלו החלטות מורכבות, לעתים תחת לחץ פנימי וחיצוני, והלכו איתן עד הסוף”, מאבחן ריקליס את המכנה המשותף ביניהן.
במרכז סרטו החדש של ריקליס “ערבים רוקדים – זהות שאולה” עומד איאד, נער ערבי מטירה שנשלח ללמוד בפנימייה יהודית יוקרתית בירושלים ונאלץ להתמודד עם שאלות של זהות ושפה. “הסיטואציה ב’ערבים רוקדים’ מורכבת ומשקפת את חיינו בישראל ברבדים רבים”, טוען ריקליס, “גם כאן יש גיבור שצריך לתת לעצמו תשובות נוקבות לגבי זהותו ולקבל החלטות כואבות לגבי עתידו ומיקומו בחברה הישראלית כבן למיעוט”.
מדוע הוספתם לשם הסרט, שנקרא בתחילה “ערבים רוקדים”, את הצירוף “זהות שאולה”?
“הרגשנו שמתחת לשם ‘ערבים רוקדים’ צריך מה שנקרא tag line , שיוסיף רובד נוסף ויהיה מחובר לחומרים של הסרט. הסרט עוסק בשאלות מורכבות של זהות ושייכות ברמה האישית, המשפחתית, החברתית והלאומית, ואני מרגיש טוב עם התוספת הקטנה הזאת”.
איך אתה חושב שהסרט יתקבל בארץ נוכח המצב הביטחוני?
“במאים הם עם אופטימי, אחרת הם לא היו עושים סרטים. אני מקווה לא להתבדות – ובאמת בהפצה אין נבואה, רק תחושות בטן, ותחושת הבטן שלי טובה. למרות המצב, ואולי בגללו, אני חושב שהסרט הזה יכול להביא משהו טוב ללב. משהו לא פשטני, אלא מורכב ואמיתי, ועם זאת נגיש ולא מתנשא. זה סרט לקהל, והוא עלינו, על כולנו, וגם על השכנים שלנו, יותר מ־ 1.6 מיליון איש שחיים פה בתוך המדינה, אזרחים שלה שאנחנו כאילו לא רואים אותם. הגיע הזמן. אולי זה הזמן”.
איך קיבלת את החלטת תסריטאי הסרט סייד קשוע לעזוב את הארץ?
איך קיבלת את החלטת תסריטאי הסרט סייד קשוע לעזוב את הארץ?
“אני חושב שההגדרה ‘לעזוב את הארץ’ היא קיצונית מדי ובעיקר תקשורתית. סייד נסע עם משפחתו לשנת שבתון, ואחריה הוא יראה איך הוא מרגיש לגבי העתיד וכלפי המדינה. אני לא הייתי מעורב בתהליכים שלו, אבל אני מכבד אותם – אלה החיים שלו וההחלטות שלו ושל משפחתו. ימים יגידו. סייד ואני עברנו תקופה של דו-שיח ממושך לגבי התסריט, שעבר כמה וכמה שכתובים, כדי להביא אותו למצב הטוב ביותר לקראת הצילומים. אנחנו לא חברים. אנחנו מעריכים זה את זה, ואני מקווה שנעבוד יחד שוב בעתיד”.
למרות העיסוק בנושאים מקומיים כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ריקליס רואה בסרטיו גם יצירות גלובליות. “אני מכוון קודם כל הביתה, לקהל הישראלי. ואחרי כן לכל העולם”, הוא טוען, “אני מאמין שיש לי ולסרטים שלי מה לומר, ושהקהל שלי הוא גלובלי - עד עכשיו זה הוכיח את עצמו: סיפורים מקומיים שנוגעים בצופים בכל מקום בעולם כי יש בהם אמת אוניברסלית. הוליווד חסרת משמעות מבחינתי, אבל לא אסרב ל הצעה לביים סרט טוב גם שם”.
למרות העיסוק בנושאים מקומיים כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ריקליס רואה בסרטיו גם יצירות גלובליות. “אני מכוון קודם כל הביתה, לקהל הישראלי. ואחרי כן לכל העולם”, הוא טוען, “אני מאמין שיש לי ולסרטים שלי מה לומר, ושהקהל שלי הוא גלובלי - עד עכשיו זה הוכיח את עצמו: סיפורים מקומיים שנוגעים בצופים בכל מקום בעולם כי יש בהם אמת אוניברסלית. הוליווד חסרת משמעות מבחינתי, אבל לא אסרב ל הצעה לביים סרט טוב גם שם”.