זוכרים את ההופעה האחרונה של דפש מוד בפארק הירקון? אז אחרי שחברי הלהקה פתחו אצלנו את סיבוב ההופעות העולמי של אלבומם האחרון: "Delta Machine ", הם המשיכו לעוד כל מיני מקומות. כמו למשל לברלין. ומאחר ששם המילקי זול יותר ומאחר ששם יש אפילו יותר ישראלים מאשר בישראל (והרי ידוע שישראלים מתים על דפש מוד) הם הקליטו את שתי ההופעות שקיימו (ב- 25 וב- 27 בנובמבר 2013) באולם O2 World Berlin.
עכשיו מוציאה הלהקה את ההקלטות באלבום כפול בהופעה חיה בשם (כן, כן) "Live in Berlin " (של NMC יונייטד), ובמקביל רואה אור גם מארז מהודר הכולל את האלבום הכפול, שנ DVD ודיסק בלו-ריי. על החלקים הוויזואליים אחראי במאי הקליפים/ הצלם הוותיק אנטון קורבין, שמלווה את דפש מוד כבר שנים ארוכות, ובנוסף לתיעוד של דייב גהאן חשוף חזה ונוטף זיעה השולט ביד רמה בבמה הענקית, מקבלים גם ראיונות עם הלהקה ועם מעריצים, קטעים מאחורי הקלעים וסט אקוסטי קצר שצולם בבית זונות היסטורי בברלין.
Live in Berlin" " הוא כבר האלבום השביעי בהופעה חיה שהם מוציאים, ולא בכדי. דפש מוד היא להקה גדולה של הופעות גדולות וקהל גדול. העובדה הזאת בוססה היטב כבר לפני כמע 30 שנה. אחרי האלבום השישי שלהם, " ,"Music for the Masses " שיצא ב-87 ', יצאו חברי דפש מוד לסיבוב הופעות עולמי, שכל כרטיסיו נמכרו מבעוד מועד. השיא נרשם בהופעה האחרונה בסיבוב, שהתקיימה ב- Rose Bowl בפסדינה, לוס אנג'לס, ביוני 88 '. יותר מ-60 אלף איש נכחו בהופעה ההיסטורית ההיא, והיא תועדה בסרט ובאלבום בהופעה חיה בשם " 101 ".
הגרופיז הישראלים
בזמנו הייתה דפש מוד אחת הלהקות שנקלעו לתהליך טשטוש הגבול בין המיינסטרים לשוליים. בתור להקה אלטרנטיבית ענקית, היא השכילה לנצל את המומנטום ולעשות את הקרוסאובר הגדול שלה לתוך המיינסטרים. ומאז היא שם. באצטדיונים גדולים, מול אלפי ועשרות אלפי אנשים. למעשה, עכשיו זאת הפעם השנייה שדפש מוד פותחים טור אצלנו ומוציאים לעולם הקלטה ממקום אחר. סיבוב ההופעות " Tour of the Univere " נפתח במאי 2009 באצטדיון רמת גן (אחרי הופעת חימום בלוקסמבורג), אך האלבום החי שיצא בעקבות אותו סיבוב הוקלט דווקא בברצלונה. הפעם, סיבוב ההופעות של " Delta Machine " נפתח במאי אשתקד בפארק הירקון (אחרי הופעת חימום בניס, צרפת), והתיעוד כאמור מגיע מברלין.
אבל מעריצי דפש מוד הישראלים לא נעלבים. נהפוך הוא. אלה שהפרוטה מצויה בכיסם נסעו לברלין בעצמם לראות את ההופעות (דפש מוד מחזיקים בלא מעט מעריצים ישראלים פנאטיים, שנוסעים בכל העולם כדי לראות עוד ועוד הופעות של הלהקה), ואלה שלא – אומרים תודה על ההזדמנות לחוות עוד הופעה שהם לא נכחו בה בגופם.
ככה זה מעריצי דפש מוד – מה שגהאן וחבריו נותנים להם, הם לוקחים. הסיבה שאני אומרת את זה היא שאני נמנית עם האסכולה שמאמינה ששום דבר שדפש מוד עשו אחרי האייטיז לא מתקרב למה שהם עשו באייטיז. מי שמסכים איתי ישמח לשמוע שהאלבום החדש כולל כמה שירים מוקדמים, כמו: Shake the Disease, Just Can’t GetEnough, Question of Time , ו־ Black Celebratin . אבל זה כמובן לא מספיק. המעריצים המושבעים של דפש מוד מן הסתם יחלקו עלי, ולו רק בשל לויאליות ללהקה, שכמות האלבומים שהוציאה אחרי האייטיז עולה על זו שהוציאה באייטיז.
מה שכל כך מתסכל בשנים שחולפות על להקות חשובות הוא שהן צוברות בסיס מעריצים גדול, וגם אם יש כאלה שנוטשים כשהאיכות מידרדרת, עדיין נשארים מספיק מעריצים שימשיכו לקנות כל דבר שלהקתם הנערצת תוציא. ומה שכל אותם מעריצים פנאטיים לא מבינים הוא שלהודות ש"זה כבר לא זה", זאת לא בגידה. להפך. לקבל כל הפלצה של להקה שאתה אוהב בשמחה זה לעשות צחוק מהדברים שגרמו לך להתאהב בה מלכתחילה. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.