לא מוגבל: המתופף הבריטי שהתעופף מהחלון ישר להיכל התהילה

על כל עסקת החבילה כולה שקרויה "אלבום חדש של רוברט וואייט" נבזק אותו תבלין מסתורי ולא ברור שגורם לזה להישמע חלומי וסיוטי ולגמרי לא מכאן ולא מעכשיו, כשמצד אחד כמו היה זה אלבום ההמשך של "רוק בוטום" ומצד שני הוא נטוע חזק בתוך המאה ה־ 21 , אחר ותמוה, כמו הקומוניזם של

וואייט שכל כך תלוש מהמציאות הקפיטליסטית הדורסנית והטוטאלית של הזמן הזה. עכשיו הוא רומז שהוא פורש מכל העניין הזה.

אחרי שהניח את מקלות התופים, ולאחר שהניח על שולחנה של התרבות מאסה קריטית של יצירה חשובה ונפלאה, רוברט וואייט רוצה להתגלגל בכיסא הגלגלים שלו אל מקומות אחרים, מחוץ למוזיקה. "כנראה שהגיע זמן להגיד שלום", אומר רוברט וואייט. "עשיתי כמה דברים, והחלטתי להניח

לזה, רגע לפני שאהיה בן 70 ".

והוא עושה זאת, כהרגלו, בדרכו רבת הסטייל, עם אוסף מיוחד ומשובח, בתקליט כפול שבו רוכזו שיתופי הפעולה המיוחדים שלו והופעות אורח בתקליטים של אחרים, כמו אלבום הסולו של ניק מייסון מפינק פלויד. בין היתר, יש כאן דואטים עם ביורק ב" Submarine " ועם פיל מנזנרה מרוקסי מיוזיק ב" Frontera " מתוך האלבום, לצד עוד שיתופי פעולה ייחודיים עם הוט צ'יפ, אניה גרברק, מייקל מנטלר וג'ון קייג', שמעידים על הגיוון והעומק של המוזיקאי המופלא הזה.
 

"מאי שם הגיעו לאוזני צלילי נגינה. הלכתי לכיוון הקולות והגעתי לרחוב המלכים", כותב פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". שדה מיטיב לתאר את חוויית ההאזנה לצלילים המגיעים כמו במקרה, מלבו הפועם של העולם, או מבטן האדמה, או כאלה הנישאים עם הרוח. המוזיקה של רוברט וואייט היא כזו

שבאה אליך "מאי שם", כמו רחש עלים נושרים, פעמונים מצטלצלים וקול מוזר, גבוה־ צרוד, לוכד את נשמתך ברשת הפרפרים הייחודית שלו, מרפרף על חלומותיך, כמיהותיך, עלבונותיך, עצבונותיך - ומגביה אותך אל רמה רוחנית עליונה יותר.

חלפו בדיוק 40 שנה מצאת תקליט המופת שלו “רוק בוטום" ומאותו מופע שציין את חזרתו לחיים והונצח בתקליט מיוחד " Theatre Royal Drury Lane 8 September 1974". 40 שנות פעילות במישורים רבים, אמנותיים, מוזיקליים, פוליטיים.

וואייט נולד בבריסטול, אנגליה, בינואר 1945 . אמו הייתה עיתונאית ב־ BBC . אביו פסיכולוג ארגוני, שבכלל חי מחוץ לבית, וחזר לגור עם אשתו ובנו כשרוברט היה כבר ב 6. המשפחה נדדה. עברה לעיירה לידן. כנער מתבגר, וואייט חי עם הוריו בלידן, שם נגן הג'אז האמריקאי ג'ורג' ניידורף לימד אותו לתופף.

בשנת 1962 , כשהיה רק בן 17 , עבר לגור במיורקה שבספרד, ליד ביתו של המשורר והסופר רוברט גרייבס ("אני קלאודיוס"). בשנה שלאחר מכן חזר לאנגליה והצטרף לטריו עם דיוויד אלן ויו הופר. כשאלן עבר להתגורר בצרפת, ייסדו וואייט והופר את להקת וויילד פלאוורס, עם קווין איירס, ריצ'רד סינקלייר

ובריאן הופר. רוברט וואייט היה המתופף.
 

כשאיירס עזב, הוא החל לשיר. אבל גם וויילד פלאורס התפרקה. וואייט ומייק רטלידג' ייסדו את להקת סופט מאשין עם קווין איירס ודיוויד אלן. הוא הפך למתופף־ זמר בהרכב והייתה שם מוזיקה מצוינת, אבל היו גם הרבה מריבות בין החברים. ב־ 1970 , לאחר סיבוב הופעות, שלושה אלבומים ועימותים פנימיים הולכים וגוברים בלהקה, הוציא וואייט אלבום סולו ראשון ומשונה בשם " The End of an Ear ". בלהקת האם סופט מאשין החליטו להפריד כוחות ולהיפרד ממנו.

וואייט הקים לעצמו להקה חדשה, מאצ'ינג מול (משחק מילים על השם סופט מאשין בצרפתית). התקליט הראשון והנפלא שלהם שוטט בין ג'אז לבין

רוק ופולק. התקליט השני היה פוליטי מאוד, קומוניסטי אפילו.

מחיר הסם
 

הוא נחשב למוזיקאי כריזמטי ביותר. אחרי הקריירה בסופט מאשין ומאצ'ינג מול תכנן ב־ 1973 את האלבום השלישי של להקתו וכתב אלבום סולו לעצמו לכבוד מסיבה שנערכה בביתה של חברתו, המוזיקאית והזמרת גילי סמית מלהקת גונג.
 

המסיבה הייתה עליזה ופרועה, כמקובל באותו זמן. הרבה סמים. הרבה אלכוהול. הרבה בחורות. חברתו, אלפרדה, גילתה שוואייט מבלה באמבטיה, באותה דירה, עם קטינה בת 16 . היא דפקה על הדלת בחמת זעם. רוברט, שיכור ומסומם, נבהל וניסה לברוח מהדירה דרך המרזב. ידיו היו רטובות, הוא החליק וצנח מהקומה הרביעית אל הקרקע. בדרך נס לא נהרג, אבל הפך לנכה.

אך באותו הערב של הנפילה, ביוני 1973 , רוסקו על הקרקע לא רק רגליו, אלא גם כל חייו הקודמים. הוא החל תהליך שהפך אותו לאייקון תרבות. מערכת התופים הפכה לאופציה בלתי ממומשת. הוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש ועשה זאת באמצעות הפסנתר. בבית החולים שבו שכב, מנסה להתרגל למצבו החדש, החל לכתוב שירים. "הוא היה אובססיבי בנוגע ליצירת מוזיקה בעת ששכב שם", סיפר חברו ניק מייסון, "זה בער בנפשו".

שלושה חודשים הוא שכב בבית החולים, וכעבור שישה חודשים בלבד מפציעתו הצטרף ועלה על הבמה במופע מיוחד למענו בהשתתפות סופט מאשין ופינק פלויד. כל המשתתפים היו חברים קרובים שלו עוד בימי ההופעות המשותפות במועדון יו אף או בשכונת טוטנהאם קורט רואד בלונדון, בסוף

שנות ה־ 60 , מועדון פסיכדלי שבו הופיעו סופט מאשין ופינק פלויד, גב אל גב, ואחר כך יצאו לבלות יחד בעיר.

שדרן ה־ BBC ג'ון פיל היה המנחה של ערב המחווה/התרמה הזה. רבים נוטים לחשוב ששירי האלבום "רוק בוטום" ("בשפל המדרגה") נכתבו מתוך כאבו של וויאט בעת ששכב פצוע בבית החולים. האמת היא שרוב שירי האלבום נכתבו בתחילת 1973 עוד לפני הפציעה.

ההקלטות לאלבום החלו זמן קצר לאחר שוויאט שוחרר מבית החולים. בחורף האנגלי ש 1973 באולפני מנור של חברת וירג'ין. נבחרת מוזיקאים מרשימה התגייסה לנגן. החברים מייק אולדפילד, ג'ון קייל, פרד פרית', לורי אלן (המתופף שהחליף את וואייט בסופט מאשין לאחר שפרש), ריצ'רד סינקלייר וגם השחקן־מוזיקאי־ משורר הסקוטי האוונגרדי אייבור קאטלר.

מי שהפיק את האלבום היה חברו הקרוב של רוברט וואייט, המתופף של להקת פינק פלויד ואחד האנשים האמידים בבריטניה, ניק מייסון. וואייט הזמין את מייסון להפיק לו את האלבום כבר ב־ 1973 , אבל המתופף היה עסוק בהקלטות "הצד האפל של הירח". כשהתקליט של פינק פלויד הגיע לחנויות ומייסון התפנה, וואייט כבר היה לאחר הנפילה, בבית החולים, מרותק למיטה.

רק שישה שירים יש באלבום המופת הזה "רוק בוטום". אבל כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. עולם שלם של מושגים. מיני־יצירות מיוחדות ושבריריות. קטע הפתיחה - " - "SEA SONG הפך לקלאסיקה, מיתולוגיה מהקטעים הגדולים ביותר שהוקלטו בשנות ־ 70 . צליל של סינתיסייזר שנע בין ריחוף לחוסר נינוחות, מלווה במקצב מונוטוני של כלי הקשה. ככה נפתח האלבום היפהפה הזה. הקלידים שואבים אותך פנימה, אל תוך עולם המים של וואייט.

ואני מודה, גם 40 שנה אחרי שראה אור הוא מהפנט את התודעה. השירה של וואייט גבוהה, שופעת רגש ורגישות, שבורה אך גם טעונה בעוצמה.

ואחריו מגיע השיר השני  "A LAST STRAW" שהוא כולו טריפ מוזיקלי יפהפה. הרבה השפעות ג'אזיות יש כאן )האיש הרי ידוע באהבתו

העזה לג'אז). צד א' ממשיך במצב הרוח ההזוי הזה עם הקטע "HIT THE ROAD LITLLE RED RIDING HOOD" שהוא מין לופ מסחרר עם

נגינת חצוצרה יוצאת דופן.
 

צד ב' נפתח בלחישות, לחישות חוזרות וקצביות, "אליפי, אליפי", לוחש וואייט את שםהחיבה של אשתו אלפרדה בנג', הקלידים מסחררים

והבסיסט של סופט מאשין, יו הופר, יוצר מלודיות בס כובשות לפני שוויאט מתחיל לבצע את המלודיה היפהפייה שהופכת כל אדם

בעל לב לשלולית של רגש. הקטע החלומי הופך לחלום מסויט. וויאט בונה יצירת נונסנס, רוויית טירוף, עם אורגן אפל וסקסופון צורם.

כמו סצינה מסרט שמעולם לא צולם. מתח שהולך ונבנה ומתעצם לאט, ומתמזג לקטע האחרון עם הגיטרה המזוהה, המוארת, של מייק אולדפילד ואייבור קאטלר שמדקלם במבטא כבד ובאופן תיאטרלי את הטקסט של וואייט. וכל האופרה הזאת מסתיימת באבחה אחת. רק רצה לעוף כשהאלבום יצא לאור ביולי 1974 - עם איור העטיפה הנהדר של אליפי - הוא זכה לביקורות מעולות ונמכר היטב. האיש שרצה לעוף והבין בדרך הכי אכזרית שאפשר, שאל־אס־די ייקח אותך אל רקיע היהלומים אבל גם אל הכבלים הנוראים של הנכות הפיזית, המוגבלות והתלות.

יום צאתו של האלבום "רוק בוטום" לחנויות ב־ 26 ביולי 1974 הוא יום חשוב האמנות הקרויה "מוזיקה". וואייט עצמו כתב כך ־ 2004 , 30 שנה אחרי אותו יום היסטורי: " ־ 26 ביולי 1974 יצא האלבום 'רוק בוטום' ובאותו יום עצמו אני התחתנתי עם אליפי, וחיינו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ציני?

רציני? זה אף פעם לא ממש ברור, כשמדובר ברוברט וואייט, האיש שכל הניגודים חיים בו יחד. חייו נגמרו והתחילו באותה שנה ממש.

גם הקריירה המוזיקלית, שאפשר היה לפחד שתיקטע באותה תאונה, הקריירה ההיא בעצם רק התחילה עם נכותו הפיזית של האיש.

חודשיים לאחר מכן שחרר גרסה משלו ללהיט של ניל דיאמונד " "I’M A BELIEVER (שידוע בביצוע המאנקיז). כשהתייצב באולפני טופ אוף דה פופס בכדי לצלם קליפ לשיר הזה -פרץ ריב גדול בין הזמר לבין מפיק התוכנית, שטען: "אין זה ראוי להראות זמר בכיסא גלגלים בתוכנית משפחתית". רוברט ניצח בוויכוח.
 

הקליפ צולם כשלצדו ניצבים בין השאר ניק מייסון, הגיטריסט אנדי סאמרס )שיצטרף כמה שנים לאחר מכן ללהקת פוליס(, הקלידן דייב מקריי ויוצרים נוספים. השפעה גלובלית "אני רוצה לספר על חיי כפי שהללו התנהלו דרך מה שקרוי טוב וכן דרך מה שקרוי רע, דרך האהבה, הבדידות, הזעם, החן, החטא, המחשבה, האושר והייסורים... ואני אנסה לכתוב עליהם באמנות החרון ורגשת הלב, הדמעות והבדיחה, הגעגועים והבעתה...", כותב פנחס שדה. גם רוברט וואייט חי כך ויצר כך.

מתופף, זמר, קומוניסט, שמאלן, פילוסוף, פסנתרן, צמחוני, מוזיקאי, ליברל רדיקלי, איש־ציפור. בין שהוא מתכוון לפרוש ובין שימשיך, מדי פעם,

להקליט אלבום חדש, אין ספק שהשפעתו העצומה ניכרת בפינות שונות ומשונות של עולם המוזיקה המודרני. מרדיוהד ועד פליט פוקסס מציינים את השפעתו העצומה. “לא, לא עצוב להיות עצוב, לפעמים אפילו שמח להיות עצוב, כי העגמומיות מולידה רוחניות, והרוחניות מולידה רגישות, והרגישות מולידה יצירה", הוא אומר. וכמו תמיד, זו יצירה שאתה רוצה וצריך לחבק, להתמכר לה ולהתמסר אליה.