"בתולות", ימי חמישי, הוט 3




יש לי חיבה לסדרה שאינה "בואו נתפוס רוצח", שבה אגתה או שרלוק חכמים בלילה תופסים את העבריין אחרי מעט עבודת שטח והרבה עבודת מוח מבריקה בלי לצאת מהסלון. אני מעדיף בלש (בטח בלשית) מזיע ומסריח שמשכיב מארבים בסמטאות מטונפות, ואם מעל הכל מרחפת ארומה של מסתורין, נגיד איזו כת מטורללת, אז בכלל זה משובח.




"בתולות" מקבלת בטלוויזיה הביתית שלי נקודות זכות ראשונות, כי היא בהחלט יוצאת מהסלון - שבמקרה זה הוא בתל אביב, מקסימום באשדוד - ומרחיקה עד אילת, וכשאתה צופה בתוצאה אי אפשר לשאול למה לא עשו את זה קודם.




כל כך הרבה תפאורה משובחת מציעה אילת. את המתה - או הנרצחת - והרי אי אפשר בלי, מגלים במכרה בתמנע. וישנם ההרים ושפע הוד קדומים, והים האדום עם דולפינים ואלמוגים בתוכו, ומסתננים, וטיפוסים מזדקנים עם קוקו ופאות לחיים ארוכות - בתל אביב הם היו יושבים ברוטשילד לצהריים וחוזרים הביתה לשנ"צ עם גט טקסי. באילת הם מגלגלים ג'וינט, מסתכלים על הרי אדום וחושבים מחשבות של אנשים שגרים באילת. באמת שאי אפשר היה לבקש יותר.




וגם הכל נשאר במשפחה - הגופה היא אחותה התאומה של הבלשית שלי (מגי אזרזר). ולחבר הקרוב של המשפחה, חפץ (אלון אבוטבול) בעל פאות הלחיים הענקיות, יש קשר מסתורי לתעלומה שלא פוענח עדיין. וישנו עניין המסתננים שמציפים את העיר בהמוניהם, וגופות של שלושה מהם נמצאו והקשר עדיין לא התפענח. ואט-אט, ככל שהסדרה מתקדמת, מתברר שכמעט לכל אחד מהמשתתפים יש איזשהו קשר לאחות הנעלמת, שבעצמה מתגלה כדמות מסתורית. היוצרים שחר מגן ואדם סנדרסון עושים שימוש משובח בסביבתם ובדמויות שיצרו, כדי ליצור יקום מקומי קטן ומדויק ורצון לראות עוד.




ורק מצרה ישראלית מרגיזה אחת לא מצליחה "בתולות" להיפטר: רמת המשחק. הוותיקים אלון אבוטבול בתפקידו כחבר המשפחה, וששון גבאי כאב המשפחה, מביאים למצלמה את המשחק הטוב בשלוף מן השרוול. ברגעים אחרים - יותר מדי כאלה - שחקני "בתולות" נראים ונשמעים כתלמידי תיכון שהצטוו לדקלם בעל פה טקסטים בטון "עצוב", "קשוח", "פסקני לקוני", וכשהם מבצעים באופן הזה את מה שנראה להם תפקידם, בא לך לברוח מהמסך רחוק, עד אילת. ואם רק התגברתם על הבעיה הקטנה-גדולה הזאת, "בתולות" בהחלט שווה צפייה.




"אקסטנט", הוט 3




"אקסטנט" של האלי ברי נפחה בשבוע שעבר בשקט את נשמתה, ולא רגע אחד מוקדם מדי. היא הגיחה אל העולם לפני 13 פרקים בקול תרועה מוצדקת: סיפור מלוטש על עידן עתידי, במידה המדויקת, אסתטי, לא עושה שימוש מופרז בשטיקים בדיוניים. ברי בתפקיד מולי וודס, אסטרונאוטית חשוכת ילדים, ממריאה לחלל למשימה בת 13 חודשים, משאירה מאחוריה משפחה אוהבת - בעלה ג'ון, מהנדס רובוטיקה, ואית'ן, בנה הביוני, שיצר ג'ון. כשהיא חוזרת לארץ היאמגלה כי באופן בלתי מוסבר היא בהריון. מישות שככל הנראה "התפלחה" לחללית בחלל.




ב-CBS כל כך התלהבו מהסדרה, עד שוויתרו אפילו על צילום פרק הפיילוט והחלו בצילום מיידי של כל הפרקים. הכל היה מוכן לקרשנדו דרמטי שיילך ויגבר, אלא שבחלוף כמה פרקים מבטיחים החלה "אקסטנט" להתרוקן מאוויר בקול נפיחה דקה. ברי החלה להגיר דמעות ולייבב בכל סצינה, כאילו היא כוכבנית ברמת אביב ג' ולא אסטרונאוטית קשוחה המדלגת בין שמיים לארץ.




לא היה משאב דרמטי ש"אקסטנט" החמיצה בבזבוזיה המופרזים. לא ראינו התחדשות ורענון בדיוניים. שטיקים שראינו בפרק הראשון הם אלה שראינו גם בפרק העשירי. הדרמה הייתה דלה ובלתי מנומקת. המנהל האבהי ספארקס הופך לרוצח חסר מעצורים. יו"ר התאגיד יסומוטו מעורפל, מטושטש, קצת מופיע, קצת נעלם. כמוהו המחתרת של אודין הלא ממש מעניינת, ומשמשת יותר כמסטיק למתוח את הסדרה לעוד פרק או שניים שניתן למכור בהם פרסומות.




ומעל כולם מולי - האלי ברי - הרודפת אחרי כאילו בנה החללי, כי קר לו ועצוב לו והוא רוצה את אמא. היצור הרצחני בדרך להחריב את המין האנושי ואמא ברי רצה אחריו לראות שאכל את הגרבר. ואת כל זה היא עושה כשהיא מצווחת ככרוכיה מאופרת סבון, מטפטפת דמעות, מזועזעת, כואבת, רחמנית, קדושה - נו בחייאת ראבק. בחייאת ראב ראבק. מבחינתי היא יכולה בכל רגע לחזור לחלל.