"אני המיינסטרים": הזמרת דיקלה חוזרת ומתגעגעת בעיקר לעצמה

הקונפליקט הפנימי הזה שמלווה את חייה של הזמרת דיקלה, מתבטא גם במראה החיצוני. תהום פעורה בין דמותה הבימתית, הפאם-פטאלית והחתולית לבין זו היומיומית, הקשוחה והמחוברת לקרקע. לפחות כך זה נראה במבט ראשון, כשהיא מגיעה במכנסי עור שחורים, פנים נקיות מאיפור וגישה פרקטית וספק מגוננת.
 

14 שנה עברו מאז "אהבה מוזיקה", אלבומה הראשון והמרענן, שפרץ במפתיע את מחסום הפלייליסט של גלגל"צ. אז, בתוך הגמוניה מוזיקלית שנעוצה במערב,  דיקלה היתה עוף מוזר וחסר הגדרה. הלחן ערבי, העיבוד מודרני. הקול מעושן והשירים עם ניחוח של משהו שאבד. האלבום התקבל באהדה אדירה וזכה להשמעות רבות. בשנים שעברו מאז, המיינסטרים רק הלך והסתלסל, אך דווקא ביחס הפוך, שני אלבומיה שיצאו מאוחר יותר, לא התקבלו כבעבר והיא התפרנסה בעיקר מכתיבת להיטים לזמרים אחרים ("מונו" של שלומי סרנגה), וכתיבת מוזיקה לסדרות וסרטים.  


זאת עד אלבומה הרביעי, "ואם פרידה", שיצא לפני כחודש והצליח לעורר בה עניין מחודש, כשזינק לראש מצעדי ההשמעות והכתיר אותה כזמרת השנה. מאז היא לא נחה לרגע. קופצת מראיונות, לצילומים ולחזרות מתכוננות לקראת סיבוב הופעות בכל הארץ. וזה לא הכל.  לראשונה, אזלו הכרטיסים למופע שלה ודיקלה ממש לא לוקחת את זה כמובן מאליו.
 

את מקבלת ביקורות מאוד טובות על האלבום החדש. יש הרגשה שהשירים בו יותר מסחריים וקליטים משלושת הקודמים, כמו "שבע בערב" המלודי, "בסמה" הלטיני והקאבר המזרחי ללהיט של יוריתמיקס, "Here Comes the Rain Again". בכמה שירים אפילו שיתפת פעולה עם שרית חדד.    

"אמן לא יכול להישאר במקום אחד. בעבר הייתי יותר קיצונית והתפתחתי. כל שיר ושיר יצא ממני. העבודה עם שרית חדד ועם אבי סינגולדה הייתה יוצאת דופן והליקון היו מתנה בשבילי. הם עזרו לי לנקות את המניירות שהיו לי מהעבר, ולהשאיר את העיקר. כמובן, שהכוונה הייתה גם להגיע לקהל רחב יותר".  

"אין לי מעריצים ערבים או פלסטינים.  לפחות לא שאני יודעת עליהם. יש לי מעריצים מאירופה, למשל.  הקהל שלי הוא מגיל 20 ומעלה.  מכל הסוגים והמינים. כמובן שהייתי שמחה להופיע מעבר לגדר, אבל לצערי, במצב כיום, זה לא אפשרי. אומרים לי תמיד שהמוזיקה שלי יכולה לגשר בין פערים. פרקטית. המוזיקה לא תשנה את המצב. הסתבכנו מדי. שקענו. אני לא צריכה לשיר על אחמד, או לכתוב מילים פוליטיות. הקונפליקט עצמו גלום במוזיקה שלי". 

 

"זו את, נכון? הזמרת?", מתלהבת הגברת הסועדת מולנו. "תשמעי, אני אומרת לך , נכון לך עתיד גדול".  "אני  בת 42" , צוחקת דיקלה, "העתיד הוא  עכשיו". 

"מעולם לא אמרתי שאני רוצה להתחתן . ילדים? נתחיל בילד אחד קודם כל ". 

 

"זה לא קשור לגבר הנכון. זה קשור לאלוהים.  יש בי  צדדים פרימיטיביים שרוצים לפעול לפי הספר, וכן, אני לא רוצה לפספס את החוויה הזו.  אבל גם אם לא הייתי רוצה ילדים נגיד,  המשפחה שלי לא תוותר לי".   

"מעולם לא חלמתי להיות נשואה. היום  יש הרבה דרכים להביא ילדים, את יודעת. אבל כשזה לא בא, צריך עזרה מאלוהים. הוא מתערב בהכל,  המפתחות  אצלו – אנחנו רק עושים השתדלות". 

"ממש לא. אני לא האדם האופטימי של 'שיואו, הכל טוב ונפלא ומדהים'. האמונה שהכל קורה לטובה, לא באה לי טבעי. כשאני מתעוררת, אני לא שרה "בוקר טוב". להיפך.  אבל אני רוצה להמשיך לחזק את האמונה שלי בבורא עולם. אני מדליקה נרות בשבת, לא מופיעה בשבת אבל עדיין חוטאת בשבת". 

"זה מעצבן אותי שמנסים להגדיר אותי או את המוזיקה שלי.  אני כל כך הרבה. כולנו. יש בי את הרחוב הישראלי. הצבעים, הערבוב, חלק מושך למזרח וחלק מושפע מהמערב.  אני לא  עושה מוזיקה אלטרנטיבית, ואני גם לא עושה  מוזיקה ערבית. גם אי אפשר להגיד על המוסיקה שלי שהיא ים תיכונית פר אקסלנס. היא לא מוזיקה מהמניין. היא מוזיקת נשמה. אני דווקא רואה את עצמי כמיינסטרים ישראלי".    

הזמרת דיקלה בהופעה. צילום: אמיר מאירי

 

"היום העשייה המוזיקלית היא  תערובת. היא לא רק מזרח ולא רק מערב. בסופו של דבר, לא היה מנוס אלא להמציא מוזיקה חדשה, שתשלב את הדברים האלה. כאן אני נכנסת.  זוהר ארגוב, אום כולתום, אריק איינשטיין או מוצרט.  תניחו להם למות בשקט ותתקדמו. אי אפשר לחפור כל היום על מסורת, מהממת ככל שתהיה, אז אין לי כוח למזרחי או אשכנזי. בכל הסיפור הזה צריך קורט מקוריות".  

 

"הגייז הם מכתיבי אופנה.  גם בשיער, גם בבגדים וגם במוזיקה.  יש להם את הסטייל והתשוקה.   כך שאני יכולה להבין את החיבור הזה וגם עובדת על שיתוף פעולה, שאולי ייצא לפועל.  זה בכלל לא מפתיע אותי. הם מתחברים למוזיקה הרגשית , השמחה.    

 

"זה מצחיק שאת אומרת את זה, כי כששמעתי אותו פעם ראשונה , בכיתי. זה היה מוזר כי  בחיים לא בכיתי משיר שלי. 'שבע בערב' הוא מהשירים שנכתבו בחמש דקות והוקלטו בטייק אחד, כך שגם אם ארצה לשחזר את הצרידות הזו, אני לא אצליח". 

"עד גיל 8 לא הוצאתי מילה מהפה. לפחות ככה אמא שלי  אומרת. הכי קל היה לגדל אותי, בלי מוצצים, הולכת צ'יק צ'ק. ישנה  בזמן. היום אני 180 מעלות. ההיפך הגמור.  מפונקת שחבל על הזמן. גם כשבאים אלי הביתה,  האורחים הם שמכינים לי קפה,  מבשלים לי, מביאים לי את האוכל. אני לא יודעת איך זה יוצא.  זה קטע מטורף". 

 

"קלטתי מגיל מאוד קטן, שמצפים ממני לדאוג לעצמי ולהיות עצמאית. אף פעם לא הייתי ילדה ולא התייחסתי אל עצמי כאל ילדה.  אולי גם בגלל שאני הבת הרביעית מתוך חמישה ילדים, ובתוך כל הבלילה הזו, לא הצלחתי לשמוע את הקול שלי.  כשהתחלתי לכתוב ולשיר, זה בכלל לא עניין את  ההורים שלי.  פעם ראשונה שהם שמעו אותי הייתה רק בגיל 27, כשהוצאתי כבר את 'אהבה, מוזיקה'. אמא שלי לא האמינה בכלל שזו הבת שלה. כמעט התעלפה". 

 

"לא. אני מבינה שהשתלשלות הדברים הייתה הכרחית לעיצוב החיים שלי ומי שאני. בעיניהם , מגיל 13 הפסקתי להיות ילדה טובה, אבל גם כשהייתי בורחת מהבית, הייתי תמיד מודיעה. רק שלא ידאגו לי. זה נמשך ככה עד גיל 19, אז כבר הייתי על סף המופרעת". 

 

"צבא לא היה בשבילי. במקום, אימא של חברה שלי , פסיכולוגית,  החליטה לטפל בי.  זה היה  הדבר הכי משמעותי לי מבחינה רגשית. פתאום הצלחתי לראות את הילדה קטנה הקטנה שבי שאף פעם לא התייחסתי אליה. נפרץ בי איזשהו שער לבכי שלא נפסק יומיים. מעולם לא בכיתי לפני כן. מי ידע בכלל  מה זה לבכות, מה זה להיות חלשה. מאז אני בוכה רק בדברים שקשורים למשפחה שלי. אני לא שולטת בזה". 

 

"הקטע של הלבד גמר עלי. הבנתי שלא משנה מה את עוברת או עם מי את נמצאת, לא משנה כמה כפיים מוחאים לך או כמה אהבה את עושה, בסופו של דבר, את עם עצמך. את לבד.  היום אני בוכה רק מאנשים שקרובים אלי. לא מהלבד. העובדה שאנחנו נישאר ונהיה לבד היא חד משמעית והיא כבר לא מטרידה אותי".

 

"בקשרים אינטימיים אני בהחלט יכולה להיות מאוד רכושנית. בעיקר אם המקום שלי בתוך הקשר מעורער. אבל כשאני מתחילה כבר להתעצבן מזה,  אין לי בעיה לפוצץ ולעזוב".  

"אני לא קוראת טוקבקים כי אני מפחדת.  לפעמים אני  קוראת ונהנית, ולפעמים הלב שלי נחמץ, אבל זה לא מה שמפעיל אותי. אני פחות מושפעת ממה שקורה בחוץ, אלא יותר ממה שבתוכי. שיגידו מה שיגידו. זו הנשמה שלי. ככה היא נשמעת, ככה היא נכתבת, ככה היא נראית.  מעבר לזה, הכל דיבורים, מילים. אני מהמילים האלה עושה מנגינות".

"אולי לאלוהים".   

"אלוהים, על פי המסורת הוא זכר, אבל הגעגוע הוא לאו דווקא למישהו מסוים. אני מתגעגעת לעצמי בעיקר.  זו תחושה של חסר.  אני רוצה משהו, אבל לא תמיד יודעת למה. תמיד יש עננה מעלי . אני רוצה להרגיש אותה, אבל היא חמקמקה. רק  בשירים לפעמים אני נוגעת בה קצת. בהופעות שלי אני רוצה שהאנשים יגעו בגעגוע שלהם ויפתרו אותו, כי הגעגוע עושה אותך קצת חולה, אבל לפעמים אתה מתגעגע לתחושה הזו".