איך זה בשבילך, חצי מרוקאית, לשחק בהצגה דוברת יידיש?
"היידיש בהצגה, עם התרגום הקולח של לאה שלנגר, אומנם מחזירה אותה לסביבה החרדית הטבעית שלה, אך כמי שמשחקת בה את החילונית, יש לי פטור מהבמאי ואני דוברת העברית היחידה בהצגה".
אתן מביאות את מאה שערים לבמה?
"ממש־ממש לא. למרות הארכאיות, כביכול של השפה, עלילת ההצגה היא עכשווית ומתרחשת בסביבה חרד"לית, לא חרדית, כשהבמאי, מיכה לבינסון, הביא איתו את יוצרי התפאורה והמוזיקה מהגרסה המקורית המצליחה של ההצגה בבית ליסין. אגב, כשעמדו להעלות שם את ההצגה, שמחתי שמיכה, שבא ממשפחה חרדית, קיבל לידיו את הבימוי. לימים, בהיותו מנהל בית צבי, הוא הזמין אותי לביים שם את ההצגה".
לקראת ההפקה הנוכחית של "מקווה", משחזרת גלרון את שעבר עליה בהפקה דאז: "כמי שגדלה בבית דתי, הייתי בת־ קופה של בעיטה. המחזה הזה יצא לי מהבטן, כי לא יכולתי יותר להחזיק אותו בתוכי. לא הרפו ממני באותה התקופה שאלות מטרידות לגבי אמונה, אבל איכשהו התגברתי. הבית של שניאל ושלי נשאר מסורתי והילדים שלנו במערכת החינוך הדתי. למרות כל השאלות, לא נהייתי אדם חילוני".
מה בדיוק הייתה הבעיטה הזו?
"מבחינה דתית הרגשתי אז מרומה וחנוקה, ויצאתי במופע 'פולסא', סאטירה חריפה על מעמד האשה בדת. טענו נגדי שהכעס שלי נובע מכך שלא למדתי את הנושא מספיק לעומק. אז למדתי ולצורך העניין גם נפגשתי עם כל מיני רבנים וככל שהעמקתי, כך התעצבנתי יותר. עברתי מסלול לא פשוט. כשרציתי להתגייס, האבא המרוקאי שלי, שהיה אבו אל בנאת לארבע בנות, עד שסוף- סוף נולד לו בן, טען שצבא זה לא בשבילי. כמובן שזה לא עזר לו, כשם שהוא לא יכול היה למנוע ממני ללמוד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אני כל הזמן בקונפליקט, המבצבץ מתוך כל היצירות שלי, בין הרצון לשנות לבין הרצון לשמר. לא מרפה ממני הפחד לתלוש את השורשים יחד עם כל העץ. ומתי התחברתי בחזרה עם אלוהים? דווקא בלידה של בתי הבכורה, נעמה, שהייתה עד כדי כך קשה שכבר האמנתי שאני הולכת למות. בשיא הקושי, עם נעיצת הסכין בבטן, כשהבחנתי בשתי דמויות מעל המיטה שלי, ידעתי שהכל בסדר ושהמלאכים שומרים עלי".
מדוע לא שיחקת בהצגה כשהועלתה בבית ליסין?
"דווקא רציתי. גם הבמאי. אבל מנהלת התיאטרון, ציפי פינס, אמרה, בצדק, 'את לא צריכה את זה עכשיו; התרכזי בעבודה שלך כמחזאית'. עובדה, 'מקווה' זכה בפרס התיאטרון כהצגת השנה". היא אכן התרכזה, המחזה הוצג, בלע־ דיה, כ־ 600 פעם והצמיח לעצמו כנפיים. תחילה הוצג בתיאטרון יהודי במקסיקו ולאחר מכן בתיאטרון הלאומי בצ'כיה, שם הוא רץ מאז 2007 . הבמאי הצ'כי ביים את "מקווה" גם בהונגריה ובסלובקיה. כמו כן, הגיעה בשורת "מקווה" אף לתיאטרון היהודי בוושינגטון והזרוע עוד נטויה.
בעזרת השם
גלרון, 44, נולדה בלונדון בשם נורית הדר לבית אדרי, בתם של אם ילידת אנגליה ושל אב יליד מרוקו, שעלה ארצה ויצא ללונדון כאיש חינוך. כשהיא נשאלת איזו ילדה הייתה על גדות התמזה, היא משיבה: "האמת לא משהו. מזג האוויר הבריטי לא מתאים למזג שלי. כשעליתי ארצה בגיל 13 , הרגשתי שחזרתי הביתה".
גם בלונדון התגרית במצוות?
"ככל שהייתי ילדה מאוד פחדנית, גם הייתי אמיצה. כל הזמן בדקתי שם את הגבולות. עם החינוך הנוקשה שספגתי שם, גם בריטי וגם דתי, כלומר שתי דתות על הראש, מצאתי עצמי קצת סגורה ונעולה. המרדנות שלי התחילה שם, כשלמדת בבית ספר דוסי לבנות. אני נגד לקבור גוויות מתחת לבלטות. לא אחנך ככה את הילדים שלי".
לדבריה, חוותה סוג של הלם קרב במעבר מבית הספר הלונדוני לתיכון צייטלין התל־אביבי, ש"גרם לזעזוע מאוד מעניין בחיים שלי". היא שירתה כמורה חיילת ולמדה, כאמור, באוניברסיטה. גלרון נשואה לדניאל, בנו של פרופ' ראובן פוירשטיין, חתן פרס ישראל למדעי החברה. בעלה הוא משפטן העוסק בחינוך וגם אמן, שעבודותיו ניכרות בדירתם הבוהמית ברמת גן, שבה הם מגדלים את שלושת ילדיהם.
איך הפכת מנורית הדר־פוירשטיין להדר גלרון?
"אני הדר גלרון כבר יותר מ-12 שנה וכשביצעתי את השינוי כחוק בתעודת המירוץ הזה הוא בשבילי חלום בהתגשמותו", אומרת השבוע הדר גלרון, מולטימדיה אנושית שהיא בו־זמנית מחזאית, תסריטאית, קומיקאית ושחקנית, חוזרת לטבול ב"מקווה", מחזה הלהיט שלה, והפעם גם כשחקנית בהפקה חדשה של תיאטרון "יידישפיל" שיוצאת לדרך במוצאי שבת הבאים. שלושה ימים קודם לכן תשיק בחג המחזמר בבת ים כבמאית את הצגת "חלום קוסטה ריקה" מאת אדיבה גפן ועידו אופק ובמוצאי שבת הקרובים תריץ בהבימה את הצגת היחיד שלה "חוזרת בתשוקה".
איך זה בשבילך, חצי מרוקאית, לשחק בהצגה דוברת יידיש?
"היידיש בהצגה, עם התרגום הקולח הזהות, זה היה אחד הצעדים הכי אמיצים שביצעתי בחיי, כמובן חוץ מללדת בלי אפידורל. זה התחיל לבעבע אצלי מגיל 20 בערך. בכל מיני הזדמנויות אמרו לי, כולל מקובל אחד, שאני זקוקה לתיקון השם. נורית הדר, אפעס, לא צלצל להם משהו. כשהטריד אותי עניין השם, שאלתי את הורי מה העניין. אז הם סיפרו לי שכאשר נולדתי, לא ידעו איך לקרוא לי. הם לקחו כמה שמות, ערבבו אותם בתוך כובע, יצא נורית ומיד החזירו אותי לבית החולים בלונדון בגלל בעיה רפואית. אבי התייעץ עם רב, שאמר כבר אז שהשם שהם נתנו לי לא טוב. סחבתי איתי המון את ההתלבטויות בנידון עד שהפכתי את שם המשפחה מהבית לשמי הפרטי, הוספתי גלרון ובא לציון גואל".
היא תמיד עשתה ללא מורא מה בראש שלה. כך, למרות הדתיות, לא נרתעה מסצינות העירום הנועזות ב"מקווה" בבית ליסין ובסרט "הסודות" שאבי נשר ביים על פי תסריט שהם כתבו. "מזמן הפסקתי לרוץ אל הרב ולשאול מה מותר, מה אסור", היא מעירה. "העולמות נלחמים בי מתוך צורך בשינוי, אם כי עד גבול מסוים".
"מקווה" מביאה לראשונה עירום ליידישפיל, בעוד שלגלרון יש בהתאם לתפקידה פטור מכך. "לכל היותר יראו לי כתפיים", היא משערת. מנויים שומרי מסורת עוד עלולים לבטל את המינוי. "ואולי המחזה יכפיל להם את מספר המנויים. אני סקרנית לראות מה יקרה". גלרון, שגם כיכבה בסרטו של אברהם קושניר, "ברוריה", איננה מסתירה את ביקורתה. "הממסד הרבני לא מתקשר עם העם", היא טוענת.
"כשאנחנו מסתכלים על הביטוי שהממסד הזה מקבל בתקשורת, אז אנחנו בצרה צרורה. הכל עניין של שליטה ושל כוח, עם כל מיני דרגות של ניצול, בין אם זה כספי, בין אם זה מיני. כשיצאתי עם הצגת היחיד שלי 'חוזרת בתשוקה', תקפתי את שני הצדדים. כלומר, הן את הצד שהכניס את התשוקה לאיזה ארון וניסה להתכחש לקיומה והן את התקשורת, הנתפסת למעין פורנוגרפיה עיתונאית, איך שטוחנים בה כל מקרה לפרטי פרטיו, כשמחמת הצניעות לא נרחיב בנושא".
אינך חשה מוגבלת כשאת קוראת תיגר על המקום שממנו את באה?
"אם לא נהיה ביקורתיים, אז מה נהיה, עדר? אני לא רואה את עצמי בעדר כזה או אחר. אם זה עושה אותי אאוטסיידרית בעיני חלק מהאנשים, אז בסדר".
לא יפחידו אותך.
"בהחלט לא, גם אם ניסו. אפילו יצאו נגדי בירושלים עם איזה פשקוויל, א־גע־ וואלד ולא ייאמן איזו פרסומת זה עשה לי לקראת ההופעה שם".
ומול בורא עולם?
"אני בקשר מצוין איתו. אין לי מה לפחד. בני האדם יצרו את הפחדים עם כל ה'אל תעשה'. נראה לי שבתקופת התנ"ך לא פחדו מפני התשוקה והיא הייתה אז, חבל על הזמן".
זה לא אותו המקווה
בימים אלה היא מביימת מחזמר במסגרת חג המחזמר שייפתח בסוף השבוע. "מנהל החג, אורי פסטר, ידע היטב מדוע פנה אלי כדי שאביים את 'חלום קוסטה ריקה'", היא אומרת. "רוב עבודות הבימוי שלי עד כה, מאז שהתחלתי לביים בתיאטרון הקהילתי, היו עם מוזיקה, כולל ההצגה 'מוסררה', על הפנתרים השחורים, ו'אמא־מה', הצגה על אמהות שהועלתה בצ־ וותא. בנוסף, הייתה לי הזכות לביים את יהורם גאון במופע המוזיקלי שלו ולשמש כתסריטאית בתוכניות 'גאון של אבא' שלו. נדלקתי על המחזמר 'חלום קוסטה ריקה' מאחר שהוא נכתב עם המון ברק ושפיץ ביקורתי על החברה החומרנית עם כל הבהלה שיש בה לכסף. בין השחקנים יש לי כאן את ניצה שאול, אסתי זקהיים, ענת ברזילי, תום אנטופולסקי וזהר סדן, קריין הרדיו, שכבר שיחק אצלי באיזו הצגה".
את מעורבת גם ב"חבסה", המחזמר מאת חנן גולדבלט, המועלה באותה מסגרת.
איך אך רואה את מה שקרה לחנן, כשנפל מאיגרא רמא לבירא דעמיקתא?
"נראה לי ששינו את הכללים, אבל שכחו להודיע לו. אף פעם לא אצליח להאמין שהאדם הזה הוא אנס. ואני חוזרת – אנס הוא לא. במשפט שלו המציאו מחדש את הפרשנות למילה 'אונס'. גם מי שלא מכיר אותו יכול היה להתרשם ממנו במשפט שהוא לא אדם כוחני. נכון שהוא צ'ארמר. תמיד היו סביבו בנות, שברובן התחילו איתו".
את משוכנעת בחפותו?
"אני משוכנעת שהוא לא אנס".
את לא חושבת על אלה שהוא גרם להן סבל?
"מפאת כבודן של חלקן, שאותן אני מכירה, אני מעדיפה לא לענות".
ובאשר ל"חבסה"?
"ליוויתי את המחזה שלו כשהתחיל לכתוב אותו עוד בכלא. הוא היה מעביר לי חומרים ואני הייתי מכוונת אותו מה לעשות איתם".
חוץ מזה, לגלרון יש בירושלים אנסמבל תיאטרון מוזיקלי של נשים דתיות וחרדיות, המציג רק בפני נשים. במסגרתו העלתה הצגה שהתבססה על סיפורי חברות האנסמבל. מה הדבר הבא?
"סרט על פי 'מקווה', בהפקה ישראלית־ קנדית, ומנגד, 'הסודות' אמור להפוך למחזה".
את חושבת שהמחאה שבה יצאת עם "מקווה" הועילה?
"מה אתה יודע. המקוואות לא נראים כיום כפי שנראו בזמן כתיבת המחזה. משהו, לפחות, עשיתי".