הפרשה של שלילת פרס לנדאו מהמשורר יצחק לאור מעלה שתי סוגיות עקרוניות שמסרבות לרדת מסדר היום. כנראה שהן חשובות. הראשונה עוסקת בהפרדה בין היוצר ליצירתו, כשמדובר בפרסים פומביים. ובעברית מדוברת: האם צריך להתחשב באישיותו/אופיו/דעותיו/מעשיו של היוצר, כששוקלים אם להעניק לו פרס, או שצריך לבחון רק את היצירה ה"טהורה"?
 
שאלה שהתעוררה, להבדיל, במקרה אי הענקת פרס אקו"ם על מפעל חיים לאריאל זילבר, על רקע עמדותיו הקיצוניות. התשובה הנחרצת שלי היא - אופציה א'. קודם כל, מפני שלפרסים יש ערך חינוכי ותדמיתי. כשאתה מעניק פרס למישהו שסרח (וכאן השאלה היא, כמובן, מהם גבולות הסירחון), אתה בעצם מעניק לגיטימציה לצדדים הבעייתיים באישיותו. כאילו אמרת - זה לא נורא שהוא כהניסט/מטרידן סדרתי וגו'. העיקר שהוא כותב נפלא.
 
במישור העקרוני יותר, תמיד טענתי שההפרדה הזאת היא פיקטיבית. זה מזכיר לי את טענת הצהוב הקלישאית, המופנית כלפי עיתונאי המראיין יוצר, ומעז לשאול אותו על חייו האישיים ולא רק על האמנות שלו. כאילו שאין קשר הדוק ומחויב המציאות בין שניהם. במילים אחרות: אם יצחק לאור הוא אכן מטרידן סדרתי של נשים, כפי שנטען כבר שנים, הוא בהחלט לא ראוי לזכות בפרס, שאמור לקדם תרבות ויופי.
 

אבל כאן בדיוק מגיעה הנקודה העקרונית השנייה. איך אנחנו יכולים לדעת אם המעשים המיוחסים ללאור אכן התרחשו? ואני מתייחס לסיפורו הספציפי של המשורר רק כדוגמה לתופעה הולכת ומתרחבת. תופעה שבמסגרתה אדם ידוע מואשם במעשים מהתחום הפלילי, אבל במקום שהמערכה תתרחש בשדה הישן של המשטרה ובתי המשפט, היא מתרחשת באינטרנט. במקרים כמו אלה של עמנואל רוזן, שרון גל ובמובן מסוים גם אייל גולן, המשותף ברור. האשמה בעבירות מין כנגד נשים, שצוברת תאוצה הודות להתארגנות של קבוצות מתלוננות ותומכות, הפועלות ברשת ומאשימות את המפורסם באופן גלוי ונטול פילטרים.

זו מציאות חדשה ומורכבת, כי אפשר להבין אותה, ואפשר גם להבין את הסכנה האיומה שהיא מייצרת. מצד אחד, נטל ההוכחה במשפט הפלילי הוא נוקשה מאוד. ניתן להוכיח את אשמתו של אדם, רק אם זו הוכחה מעל ומעבר לכל ספק סביר. כשמדובר בעבירות מין, שבהן בדרך כלל מדובר במילה כנגד מילה, ללא עדים וראיות, הקושי להוכיח גובר. והוא עוד גדל, כשמגיעים לשלב החקירות - במשטרה, ובהמשך בידי הסנגורים בבית המשפט. קורבנות של עבירות מין חוות השפלות, חשיפה מביכה וגם סכנה אמיתית של הפסד במשפט. בייחוד כשהן מתייצבות כנגד דמויות ידועות וחזקות, הנהנות מהגנה משפטית טובה ומלובי של ידוענים בעלי השפעה. במובן הזה, האינטרנט הוא קרש הצלה. מקום חופשי ופתוח לרווחה, המאפשר לעובדות לצאת לאור.
 
מהעבר השני, יש סיבה מצוינת לכך שעשיית הצדק הופקדה בידי מערכת נוקשה, הפועלת תחת כללים מפורשים. אחרת, כל אחד מאיתנו יהיה חשוף למשפט שדה, שבו - בעיתוי מסוים ובאווירה ציבורית נתונה - הוא עלול להפסיד. מבלי שניתנה לו האפשרות ההוגנת להגן על עצמו. וזה הדין במקרה הזה. אין לי שמץ של מושג אם יצחק לאור אכן עשה מה שנטען שעשה. מקריאת העדויות, ברור שמדובר באדם בוטה, מוחצן ויצרי במיוחד, כזה שהולך על הקצה, ומגרד את קצות הלגיטימיות. אבל גם במקרה כזה, לא ייתכן ששמו הטוב יירמס בצורה כזו, והוא לא יוכל להגן על עצמו (שוב, גם אם הוא אכן אשם, לכל אחד מגיע להתגונן בצורה המיטבית).
 
יש כאן פרק נוסף בהפיכת האינטרנט לזירה של חיסולי חשבונות ומצוד אישי. בעיני, זה קשור קשר ישיר לניסיונות האלימים להוציא מהארון את חבר הכנסת העליז ממפלגת העבודה. מי שעוד הצליח לפספס את זהותו בעקבות הרמזים של גל אוחובסקי, לא יכול היה להימנע מפתרון החידה בפייסבוק. אפשר לקרוא לזה זכות הציבור לדעת, אבל זאת תהיה היתממות לשמה. השם הטוב של כולנו תלוי על בלימה, ואף סנגור לא יוכל להגן עליו.
על הסכין

1. ג'ו קוקר, השם יקום דמו, הוא באמת דוגמה קלאסית למישהו שהיום לא הייתה לו סחורה למכור. לא יפה, לא מנגן, כמעט לא כותב או מלחין, וגם לא שר “יפה". למזלו, ולמזלנו, הוא פעל בתקופה אחרת, שאפשרה לקול הצרוד והחם שלו לגעת במיליוני לבבות. ראיתי אותו על הבמה, פעמיים, והוא היה כולו אש ונשמה. תודה על הכל, ג'ו. 

2. אדי ודר בן 50 . אסוציאציות: וויי, כמה שאני זקן; בוא'נה, אפשר להיראות לא רע בכלל גם בגיל כזה; חתיכת בוגד מלקק ישבנים פלסטיניים. מיהו בכלל שיטיף לנו מוסר; אלוהים, תעשה שפרל ג'אם יגיעו לארץ. אני מוכן לעשות הכל - כולל פינוי יישובים - כדי שזה יקרה; רגע, אדי ודר ויוסי בבליקי נולדו באותו יום?
 
3. ראיתם את הסצינה ב"הכוכב הבא", שבה השופט בדימוס רני רהב נקרא להעניק טיהור פומבי למתמודדת האתיופית, שבעונה שעברה העזה לא להתגייס לצה"ל, ומאז “התעשתה" ועלתה על מדים? שיא של מבוכה עבור התוכנית. עבור היוצרים והמשתתפים שלה. ועבור צה"ל. על רני רהב אין טעם לדבר. הוא ישבור את השיא בקרוב.