"גורודיש", מחזה של הלל מיטלפונקט, חוזר לבמה אחרי 21 שנהבתיאטרון הקאמרי. בשעה שגורודיש החדש, נתן דטנר, מוסיף עוד קרקפת לחגורת התפקידים הראשיים שלו, יגאל נאור, גורודיש המיתולוגי של ההצגה שעלתה בשלהי 93', נמצא כעת בפסק זמן מהתיאטרון לטובת קריירה בינלאומית מול המצלמות. בימים אלו הוא מגיח למסך הקטן ב"אישה מכובדת" הבריטית, ו"תא גורדין 2" הישראלית.
מה קרה בינך לבין התיאטרון?
"לא קרה שום דבר, אבל הרגשתי שיעמום וחוסר סיפוק ממה שעשיתי, או איך שעשיתי, או כמה שעשיתי. הרגשתי שאם לא נורא נורא טוב לי שם, אולי מוטב שניפרד כדי לעשות דברים אחרים. לעומת זאת, העיסוק בקולנוע ובטלוויזיה עדיין מאוד משך אותי".
אתה משלם מחיר על התענוג הזה?
"המחיר הוא הניתוק מהתיאטרון, הדורש מחויבות של זמן. יש מחיר לכל דבר. אני לא עושה שיקולים של מה אני מפסיד, אלא של מה מעניין אותי".
זה מתגמל? או גורם לך לחיות בעולם של אי-ודאות?
"זה מתגמל וגם גורם לי להיות המון בעולם של אי-ודאות מוחלטת. זה מתגמל, בגלל האתגר והעניין, כשבכל פעם יש משהו חדש אחר. מצד שני, אתה אף פעם לא יודע מה הדבר הבא שתעשה. בשלב הנוכחי של חיי, מצב של אי-ודאות לא מפחיד אותי. אם בעבר הייתי צריך להאכיל שלושה ילדים קטנים, היום הם קצת גדולים, ומאכילים את עצמם".
תאר לי מצב של אי ודאות?
"אתה עושה 'פיילוט' בחו"ל, ומחכה חודשים עד שאתה יודע אם הוא יהפוך לסדרה בטלוויזיה. הפיילוט האחרון שלי דווקא היה מעניין, עם תפקיד צבעוני של שר לענייני 'שפיונש' (ריגול) בפרלמנט האפגני".
עוד טיפוס מזרחי בשרשרת.
"איך נאמר, בדרך כלל כלל יוצא לי לשחק ערבים למיניהם. לא אירופאים. התפקידים של בלונדינים לא מגיעים לכיוון שלי".
מהו לגביך תפקיד שלוימה בסדרה "אישה מכובדת"?
"זאת התגשמות כל הדברים שאני מחפש בחו"ל. מדובר בסדרה שהיא הטופ של הטופ של הקצפת של הבי.בי.סי, מבחינת היוצרים וההפקה עצמה, גם מבחינת גודל התפקיד והמשמעות שלו בסדרה. שלוימה איש מוסד לשעבר, שאבא של החבר הכי טוב שלו נרצח. הוא מתגלגל להיות איש עסקים בריטי, והופך למיליארדר גדול בטלקומוניקיישן ומאמץ את שני ילדי החבר שנרצח. זאת סדרה לגמרי בריטית, שצילומיה התרחשו ברובם בלונדון, ובחלקה במרקש שבמרוקו, שאותה אני מכיר כמו את רמת גן. שם צולמו הקטעים המתרחשים בעזה".
נאור ב"אשה מכובדת". צילום: יח"צ
והתנאים שם בהשוואה לארץ?
והתנאים שם בהשוואה לארץ?
"אותו דבר, אבל מנומס. בתי מלון כבר לא עושים עלי רושם. אני רק מקווה שהיכן שאשן המיטה והכרית יהיו נוחות. ההפקות בחו"ל דואגות שיהיה לך נוח כמה שניתן. שמים עלי מטרייה כשלא יורד עלי גשם. כשאני נתקל שוב ושוב ברגלי מי שמחזיק אותה, אני מבקש 'פליז' שישחררו אותי מזה. אגב, נימוס יכול
ללכת בכל מקום, אם כי כאן מתלווה לכך איזשהו חספוס".
החספוס חסר לך שם?
"לא, כי אף פעם לא הייתי צבר פר-אקסלנס. תמיד הייתי משהו אחר, לטוב ולרע. הנימוס הוא חלק משיטת עבודה שמביאה לתוצאות יותר טובות".
בסדרה "תא גורדין" אתה משה (מוסה), שר הביטחון וראש הממשלה בפועל, כשכאן אתה מצטרף לסדרה בעונתה השנייה, לאו דווקא בתפקיד הראשי.
"תפקידים ראשיים הם לא דבר הכרחי אצלי, אלא שהתפקיד יהיה מעניין ומושך לעשות אותו".
את אחד השחקנים בפרק הראשון אתה פשוט מחסל.
"ישי גולן משחק את אהר'לה ניר, העוזר הפרלמנטרי שלי, שגורר אותי לעשות את כל הפוטש הזה מתוך האינטרסים שלו ומסבך אותי".
ואז.
"אני חונק אותו, קופץ עליו, ודופק לו את הראש ברצפה".
ככל שאתה איש גדול וחזק, הקורץ לתפקידים עוצמתיים, אתה מטבעך לא רוצח סדרתי.
"אמנם הכוחניות היא אחד השימושים שמרבים להשתמש בי, אבל במציאות אני לא כזה. אם נותנים לי תפקידים כאלה, זה נובע מתוך צרות מוחין, הנובעת מטייפ קסטינג, או מתוך מחסור בשחקנים לתפקידים כאלה".
עם כל ההסתייגות שלך, אתה עושה את העבודה.
"צריך לעשות את העבודה, לא משנה מהי.מוסה הוא לא חיה רעה, אבל הוא מתפוצץ בסוף, כי בגדו בו והביא אותו אל הקצה. אני רואה את עצמי כאיש מאוד עדין. אבל אם תביא אותי אל הקצה, אתפוצץ. דווקא הרגישים והעדינים מתפוצצים בסוף יותר קשה, לאחר שאגרו המון חומר נפץ עד הפיצוץ. החוכמה בחיים היא להימנע מהדברים האלה".
יש לך סרט ישראלי באופק?
"לצערי הרב, לא. מי שחושב שאין לי זמן ולכן הוא לא פונה אלי, טועה, או שהוא טיפש. אני מאוד רוצה לעשות קולנוע וטלוויזיה בארץ".
שנצא להפגין נגד זה שמשאירים אותך כאן באופסייד?
"לא צריך להפגין. הכל בסדר. לא פחות טוב להצטלם בבי.בי.סי, ביוניברסל או בפוקס. מרוב שפונים אלי מסדרות בינלאומיות, כבר ויתרתי על לא מעט תפקידים. קורה שאני אומר: 'סליחה, עשיתי 'אינאף' מהסוג הזה, וכסף לא יפתה אותי. לא רוצה להשתעמם ולהיות קולב רק תמורת כסף".
אפשר לומר לך "שלום, אדוני המלך"?
"עשיתי את המלך דרוויש בסרט '300: עליית האימפריה'. שבועיים צילומים בחו"ל בשביל שתי דקות על המסך, שם חטפתי חץ ומתתי בזרועותיו של בני.
אחלה כיף היה לעשות את זה באולפנים בבולגריה. בארץ מצלמים שבועיים בשתי דקות. זה כל ההבדל".
איך הפכת לנו לבינלאומי כזה?
"האמת היא שלא הייתי להוט לדברים האלה, עד שספילברג, בכבודו ובעצמו, קרא לי ב-2005 לשחק ב'מינכן'. זה לא היה בתוכניות שלי. אודישן בארץ אצל מלהקת, שבינתיים שכחתי ממנו, הביא אותי פתאום אל ספילברג, שרצה אותי לתפקיד של איש אש"ף בצרפת. נסעתי לבודפשט, ששם שחזרו את פריז. היה כיף ענק לעבוד עם הבמאי הזה, הגם שמדובר היה בסצינה אחת. ספילברג התגלה לי כבמאי יצירתי ופתוח, הנותן חופש מוחלט לשחקניםשלו. ככל שהם גדולים יותר, כן הם פשוטים יותר ונחמדים יותר. ובאשר לגודל התפקיד, תוך שנה ומשהו כבר הייתי באחד התפקידים הראשיים בסרט 'חקירה מעבר לקווים', שהביא אותי לצילומים במרוקו".
עם מריל סטריפ.
עם מריל סטריפ.
"היא ואלן ארקין הצטלמו לסרט במקום אחר, אבל פגשתי אותם בשלושת שבועות יחסי הציבור לסרט בלוס אנג'לס. היה נפלא להיפגש איתם. מה שאמרתי לגבי ספילברג תופס גם לגביהם, כשארקין איש מצחיק, חבל על הזמן".
ותפקיד סדאם חוסיין במיני-סדרה "בית סדאם"?
"זה מסוג הנסים שקורים בקריירה פעם בחיים. נכנסתי בקלות לתפקיד, שבו הרגשתי שהוא זה אני, למרות שמדובר לא באיש הכי נחמד עלי אדמות. כשהצטלמתי לתפקיד, הוא היה האיש הכי צודק והכי חכם בעולם. במירכאות כמובן. כיום, עם כל הזוועות של דעאש בעיראק, ברור שהסילוק שלו היה טעות חמורה ביותר, ומסוג הטעויות שהאמריקאים לא ממעטים לעשות בעולם".
מה עשה לך התפקיד הזה?
"הוא פתח בפני המון דלתות בחו"ל, וגרם לי המון סיפוק אישי לרגל ההצלחה העולמית שהביא. התפקיד גם פרנס אותי לא רע, ואחריו באו דברים שהרחיקו אותי פה ושם מהמשפחה, אבל בכל הפקה דואגים שאתראה איתה כמה שיותר. ההפקות הן מספיק עשירות כדי לפנק בלארג'יות את השחקנים שלהן".
נאור בתפקיד סדאם חוסיין. צילום: יח"צ
אחרי כל ההפקות הזרות שיחקת כאן אצל נסים דיין את סלמן ב"מפריח היונים".
"כבן למשפחה עיראקית שורשית לבית סלחיאני, היה לי אושר גדול בסרט הזה, שכאילו החזיר אותי הביתה. אותי לא היו צריכים ללמד את השפה הערבית-עיראקית היהודית, כמו שבסרט אחר למדתי רוסית כדי לשחק את נשיא קזחסטן. כאדם חרוץ בעל אוזן טובה, אני יכול ללמוד ככה כל שפה, ואחר כך לא במיוחד לזכור אותה.
"שמחתי בהצלחת הסרט של נסים. בדרך כלל אני לא לוחם גדול בענייני עדות. אם כבר, אני נלחם נגד העניין הזה ואומר - 'יאללה, כולנו ישראלים. מספיק להתעסק עם החרטה הזה'. אבל מה שצריך זה שתהיה פה מדינה שוויונית בלי קשר לעדות. כאן העדה הזאת קיבלה סוף סוף לגיטימציה שלא הייתה לה, עם כל הציונות שלה וחלקה בהקמת המדינה".
ובימים אלה?
"כעת, כמו בין הפקה להפקה, אני לא עושה כלום. קורא, עובד בגינה, מדבר עם אנשים, הולך לקופת חולים. במקצוע שלי צריך ללמוד איך להחזיק מעמד בין הפרויקטים, בתקווה שיגיע משהו טוב ומעניין. כשצריך להיות בבית, אני בבית בכיף ולא סובל מזה. מה שיבוא, יבוא, ומה שבא, ברוך הבא".