גם השנה יתקיים בתיאטרון תמונע הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, מייסודו ובניהולו האמנותי של אבי גיבסון בר־אל, בשיתוף פעולה עם נאווה צוקרמן,


שרית סבו ואמיר אוריין. מדובר בטקס משלים לטקסים הממלכתיים, העוסק בסוגיות שונות שהתעוררו בישראל סביב השואה בשנים האחרונות, מנקודת מבטם האישי של הדוברים, רובם בני הדור השלישי.
 
מאז נערך לראשונה לפני 16 שנים, היה הטקס האלטרנטיבי אפשרות מיוחדת להתמודדות עם זיכרון השואה דרך זוויות אישיות ועכשוויות של הדוברים והשתתפות פעילה של הקהל, שלרוב נשאר במקום אחרי גמר הטקס כדי לשוחח עם הדוברים על הנושאים שעלו. התגובות היו מעורבות, אך הטקס הוכיח כי לכל דור אופני הנצחה משלו, ואין שום סיבה שהזיכרון הקולקטיבי יישען רק על השכול והיגון.

את הטקס השנה תנחה השחקנית שרית וינו־ אלעד, וישתתפו בו בין היתר פרופ' יוסף גרודזינסקי - שידבר על שארית הפליטה ופליטים של אחרים; איש הטלוויזיה ליאון רוזנברג - שידבר על יום השואה ברצף חגי ישראל; העיתונאי יהודה נוריאל - שידבר תחת הנושא ״ובסוף הגרמנים מנצחים״: האקלים התרבותי, השפה והסמלים בשיח הישראלי; העיתונאי אייל שגיא ביז׳אווי - שיעסוק בחובה המוסרית להשיב את השואה אל ״הפלנטה״ שבה אנחנו חיים, להשוות אותה ולהשתמש בה כקנה מידה קיצוני למצבי גזענות ופשעי שנאה; אוהד חמו, כתב לענייני ערבים - שיעלה מחשבות על שתיקת ישראל לנוכח רצח העם שמתבצע בסוריה; היוצר נתן אורנן - ידבר על נהירת הישראלים לברלין; והשחקן דני שטג - יעסוק בנושא ״יהודי שונא יהודי? לא יכול להיות״.
 

עוד אחת שתדבר היום בטקס השואה האלטרנטיבי היא השחקנית והמחזאית שרה פון שוורצה (46), המככבת ב״זגורי אימפריה״ בתפקיד ויוויאן, אמא מרוקאית אסלית חובבת קמעות וקברי צדיקים.

מה שרבים מצופי הסדרה אולי לא יודעים הוא שפון שוורצה נולדה במינכן כילדתם השלישית של הורים גרמנים קתולים שהתגיירו ועלו ארצה כשהייתה בת שלוש. אביה, גרשום (דיטר) פון שוורצה, בן למשפחת אצולה, הוא צייר ואדריכל שלימד בטכניון בחיפה ובאקדמיה לאמנויות בירושלים, ואמה אסתר (ביאטה) היא מתרגמת ספרים. כששרה הייתה בת 14 חזרו אביה ואחיה לגרמניה, אבל היא החליטה לקשור את גורלה איתנו. כבת לעולים ולגרים, חשה פון שוורצה, לדבריה, שהיא נעה בין שני הלאומים ומרגישה יחס של זרות וקרבה לשניהם.
 
פון שוורצה תדבר בטקס האלטרנטיבי על פוסט־טראומה ותתמקד בפרק הפרובוקטיבי בעונה השנייה של ״זגורי אימפריה״, שבו מסרב בבר זגורי, אבי המשפחה, לקום בצפירת יום השואה, כאות מחאה להתעלמות הממסד האשכנזי מה״שואה״ שעברו כאן יהודי ארצות ערב. ועד שהטרגדיה הזאת לא תחדור לספרי ההיסטוריה של הציונות, הוא לא מרגיש כל צורך לקום לזכר ״שואת האשכנזים״.
 
״בעיני, הפרק הזה מציף את נושא הפוסט־טראומה ואיך אפשר להחלים ממנה, או לפחות לחיות בשלום לצדה. כפרט וככלל״, אומרת פון שוורצה על הפרק שעשה המון רעש.
 
את כעצם ההוכחה הטובה כיותר לכך שאפשר להילחם בזהות, שמעשיך מדי יום הם הקובעים את זהותך. האומנם? או שאת עדיין מתלבטת בין הזהות הישראלית והגרמנית?

"אני אישית לא מצאתי זהויות שמייצגות אותי באופן מלא. אני אישה, אמנית ואמא. כל הזהויות הללו הן עובדות שמלוות ומובילות את חיי. לגבי כל שאר ההגדרות, הן לא מייצגות אותי. נולדתי בין זהויות. היום אני יודעת שכנראה כך אמות. אני יכולה להיות חלק מהכל, ולכן לא יכולה להיות חלק מזהות אחת בלבד. לקחתי את חוסר הזהות, או הרב־זהות שלי, והפכתי אותם למקצוע. זאת סובלימציה. זהו מנגנון הגנה חיובי. לקחת את המינוס והפכתי אותו לפלוס. בשל הרב־זהויות שלי, אני כנראה שחקנית טובה יותר. לכן היום אני כבר לא מתלבטת. אני מרגישה עשירה בזהויות".
 
בחירותייך האמנותיות הן אנטיתזה למקום שממנו באת, כשהגדולה בהן היא האמא המרוקאית ב״זגורי אימפריה״?
"התמחיתי בשפת גוף, ופיתחתי שיטת משחק המבוססת על כך. השליטה בשפת הגוף מאפשרת לי לשחק דמות בת גילי, שונה ככל שתהיה ממני".

איך היית מגדירה את עצמך היום? מאיזו עדה את?
"אין לי עדה. כל ה'עדות' של חיי, של סביבתי, של הארץ שבה אני חיה, והארץ שממנה באתי - קיימות בי".
 
צריך בכלל טקס יום שואה אלטרנטיבי?
"במסגרת האמונה העמוקה בפלורליזם, אני מאמינה שאם נוצר טקס כזה, ואם רבים כל כך באים לטקס, סימן שהטקס הזה נחוץ".

אנחנו ערב יום השואה, והארץ סוערת שוב סביב אמירותיה המקוממות של ענת וקסמן, קולגה שלך בתיאטרון הקאמרי. את לא מתביישת לפעמים להשתייך לעם המוזר הזה?
"כל אחד ואחת מאיתנו הוא חלק מהשלם. ללא הבדל דת גזע ומין. כל מי שחי במדינה נושא בנטל של החיים הלא פשוטים כאן - כלכלית ורגשית. לפחות מעניין לנו כל הזמן. לפעמים יותר מדי. כל מי שחי כאן רשאי להביע את דעתו וקולו יכול להישמע, כל עוד הוא לא פוגע בזכיות האדם של האחר. המתלהמים מהימין והשמאל שכחו דבר פשוט מאוד: במקום שבו שמתחיל הלבן, נגמר השחור, ובמקום שבו מתחיל השחור, נגמר הלבן. הלבן יודע שהוא לבן כשהוא נפגש בשחור. ולהיפך. אז תודה לכל מי שחושב הפוך ממני, ובכך עוזר לי להגדיר את דעותי. מה שחשוב באמת הוא סובלנות וכבוד הדדי. לאף אחד, לא מהימין ולא מהשמאל, יש רשות לקבוע למי מותר לחיות פה. כולנו חיים פה. נקודה. כולנו".

טקס אלטרנטיבי לשואה ולגבורה, 15.4, רביעי (היום), 22:00, תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב. כניסה חופשית