זו הייתה החצר האחורית שלהם: דרום לבנון של אמצע שנות ה-80. שנים אחדות אחרי תום מלחמת לבנון הראשונה ורגע לפני שקם הארגון השיעי הקיצוני חיזבאללה, שמילא את החלל שהותירו ארגוני אש"ף עם יציאתם מהאזור בתום הקרבות. צוות רותם של סיירת גולני שירת באזור בין השנים 1987-1984 . הם כבר היו לוחמים ותיקים וגאים, והיו נכנסים ויוצאים אל אזורי הקרבות ברצועת הביטחון, שרק החלה להתהוות אז.
באותה תקופה צה"ל רק למד להכיר את אירועי הגרילה של הארגון החדש, ופעל בעיקר בצורה הגנתית כדי למנוע חדירות מחבלים לשטחי ישראל. 16 לוחמים שירתו בצוות המובחר, רובם בני קיבוצים, "מורעלים", אבל לא ששים אלי קרב. היו רבים שחלמו להיות חלק מאותה סיירת שכבשה את הבופור במלחמת שלום הגליל, אך רק מעטים סיימו את הטירונות הקשה ואת המסלול המפרך. שנתיים היו יחד, כל יום, כל היום, והפכו למשפחה אחת.
כשהגיעו סיפורים על עוד ועוד חיילים שנפלו, חששותיהם התגברו, וככל שפעילותם המבצעית האינטנסיבית נמשכה, כך חשבו שיהיו מוכנים לכל דבר. אולם כשחברם לצוות נהרג, התברר שאי אפשר להשלים עם כזה דבר.
זה קרה ב-5 בספטמבר 1986. מבצע משולב שבו השתתפו סיירת גולני וכוחות נוספים יצא לפשיטה על הכפר זבקין בדרום לבנון; שם פעלה התארגנות
מחבלים ומשם שוגרו קטיושות אל מעבר לרצועת הביטחון. צוות רותם הוביל את הכוחות אל אחד הבתים החשודים בפעילות העוינת. במקום התפתחו חילופי אש עזים, שמהם נהרג יואב סקל.
יואב סקל – בנם של עדנה ועמנואל סקל, לשעבר מפקד מפקדת חילות השדה ובעל עיטור העוז ממלחמת יום הכיפורים – היה רק ב 19 במותו. "אפילו שיצאנו להרבה פעילויות מבצעיות, זו הייתה הפעם הראשונה שנהרג לנו מישהו בצוות", מספר ארן ריילינגר. "אחרי שיואב נהרג, עלו הרבה שאלות על נחיצות המבצע והאם המחיר שווה את הימצאותנו שם, בדרום לבנון".
"כמה שרצינו להיות הכי טובים, אני זוכר שהיינו ספקנים לגבי הרבה דברים שעשינו, והשיא בא לידי ביטוי כשקרה האסון. היינו מאוד שונים מאיך שהצבא מצטייר כיום, בצוק איתן כולם היו חדורי קרב. אחרי הטראומה של מלחמת לבנון הראשונה, לא היינו חדורי מוטיבציה להילחם, אבל עשינו את עבודתנו. חלק מהשאלות והספקות הוצאנו החוצה, וחלק נשארו אצלנו. אבל עם הפצע הזה אנחנו חיים מאז".
האסון הנורא גיבש עוד יותר את חברי הצוות, שספק אם היו נשארים בקשר כל כך קרוב שלושה עשורים לאחר סיום שירותם הצבאי, ויצר נאמנות יוצאת דופן בינם לבין בני משפחתו של יואב. במשך 29 שנים הם מלווים בנאמנות את המשפחה, ומגיעים לבית הקברות ברחובות ביום השנה למותו וביום הזיכרון. הוריו של יואב היו מגיעים לכל האירועים המשמחים של צוות רותם: לחתונות, לבריתות וגם למסיבות בר המצווה של הילדים.
"אנחנו אוהבים את האנשים האלה כאילו היו הבנים שלנו", אומר עמנואל סקל. "חלק מזה שהם ממשיכים להגיע אלינו, זה בגלל היחס שלנו אליהם, כמו ילדים. אנחנו מסתכלים עליהם ורואים בהם את יואב. כך הוא היה נראה לו היה חי: קצת קרחת, קצת שיער שיבה. זה לא נחמה, אלא מסר ממנו".
"זה צורך גדול מאוד של עדנה ועמנואל, אבל גם חוב מוסרי שלנו כלפיהם", אומר ריילינגר. "כחברים של יואב, שבעצם הורידו אותו מלבנון".
לא סרט זיכרון
אותו חוב יצר את הסרט "סתיו שלא חלף", שישודר הערב (17:50), ערב יום הזיכרון, בערוץ הראשון, שם עובד ריילינגר כמפיק במחלקת התעודה. "עמנואל ביקש ממני לעשות סרט על הצוות", הוא מספר. "שאלתי אותו 'מה הסיפור?', הרי יש הרבה צוותים טובים ביחידות שונות. הוא אמר שאנחנו מיוחדים, שהעובדה שאנחנו מלווים אותם במשך כל השנים היא הסיפור. אבל האמת היא שהייתי סקפטי".
"הצוות הזה מורכב מאנשים יוצאי דופן", אומר סקל. "למעשה אותם אנשים שמשרתים ביחידות החטיבתיות הם יוצאי דופן, ובזכותם המדינה מחזיקה מעמד, בייחוד כשקוראים מה נעשה מסביב. לצערי איבדתי מפקדים ופקודים, ואני יודע שהקשר הזה בינינו הוא בלתי רגיל. כשאמרתי לארן שיעשה סרט על הצוות, הוא התחמק, הממזר".
השכול לא זר לריילינגר. בשבע השנים האחרונות הוא אחראי לסרטי הנופלים בערוץ הראשון, ואולי זה מה שגרם לו להטיל ספק ביכולתו לציין את זכרו של יואב סקל: "סרטי זיכרון קלאסיים נעשים על דמות של הבחור שנהרג, אבל לא רציתי שזה יהיה הנושא המרכזי. מראש זה לא נועד להיות סרט זיכרון, אלא סרט על הצוות שעבר שינוי בעקבות מותו של יואב".
שניים מחברי הצוות חזרו בתשובה, ומפקד הצוות רותם אלוני עזב את הארץ וב-20 השנים האחרונות הוא מנהל מפעל בסין. "הוא מפחד לחזור לארץ", אומר ריילינגר. "רותם מודה שהעזיבה שלו היא סוג של בריחה. יכול להיות שהוא מרגיש תחושת אשם וכישלון. אין ספק שהאירוע ממשיך לרדוף את האנשים עד היום".
להפקת הסרט גייס ריילינגר את העורך רועי בן עמי ואת הבמאי אייל תבור, שהתנדב לעבוד על הסרט ללא שכר. "הרגשתי מחויבות. ידעתי שאני לא יכול לפשל או לבוא עם תוצאה שאני לא שלם איתה, בכלל לא חשבתי על הטלוויזיה", מודה ריילינגר.
יש קשר בין נפילתו של יואב לעובדה שאתה אחראי כיום על סרטי הנופלים בערוץ?
"בהחלט. התנדבתי לעשות זאת, ואני רואה בכך שליחות. אני מרגיש מחויבות כלפי המשפחות השכולות, שיום הזיכרון הוא היום שלהן. מדובר בתפקיד לא פשוט, כי מעבר לרגישות אני מחויב לערוץ, וקשה לי לשבץ סרטים פחות טובים מבחינה מקצועית בשעות הפריים טיים".
עד עכשיו אתה סוחב אישית את מותו של יואב בחייך?
"אני לא יכול להגיד שזה מלווה אותי בכל צעד בחיי, אבל השירות הצבאי שלנו הוא משהו דומיננטי אצל כולנו. בסך הכל שלוש שנים מהחיים, אבל ביחידה כזו, עם שירות אינטנסיבי וגאוות יחידה והמנטליות הישראלית שמרוממת את הלוחמים, אנחנו לוקחים את זה איתנו כל יום".