שבט הרצל: סדרה חדשה מצאה את בני משפחתו של חוזה המדינה

המחזה הסוריאליסטי הזה היה מדהים אפילו את בנימין זאב הרצל. חוזה מדינת היהודים, שדומה כי חזה הכל, לא היה מאמין למראה עיניו לו היה קם מקברו ומזדמן באחת השבתות השכם בבוקר לאתר בנייה בדרום תל אביב. אם היה עושה כן, היה משפשף את עיניו בתימהון בראותו על ציור גראפיטי שלו בשחור-לבן תלויה אישה עירומה, שראשה נעוץ בפיו הפעור.
 

אם לא היה בורח מהמקום בבעתה והיה ניגש אל הדמות המוזרה, הדס קידר שמה, זו מן הסתם הייתה מקבלת את פניו בלבביות ואגב חיוך מצודד הייתה אומרת לו "שלום, דוד". אז הרצל היה מגלה שלמרות השמועות לפיהן לא נותר זכר ממשפחתו המסויטת, ביכולתו לפגוש את קרובי קרוביו ב"ההרצלים", סדרת התעודה של הבמאית יעל קיפר-זרצקי, שפרקה השני, "כמו ציפורים החומקות מהקן", יוקרן הערב בערוץ הראשון במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי".
 

מה פתאום הרצל, אני שואל את הבמאית הנחושה, 111 שנה לאחר שהאיש בעל החזון מרחיק הלכת הסתלק מהעולם בדמי ימיו. לדבריה, הסדרה לא הייתה פרי יוזמתה. כשאיתי לנדסברג-נבו, מנהל מחלקת התעודה בערוץ הראשון, הציע לה את האתגר לפני כחמש שנים, היא הרימה את הכפפה. "הרצל היה דמות מרתקת מאין כמותה. למען מימוש רעיון הוא הקריב את משפחתו ואת עצמו", קובעת קיפר-זרצקי, המספרת שקראה את הביוגרפיות של הרצל. מכולן הלך לבה שבי אחר זו שחיבר ההיסטוריון חוקר הציונות, פרופ' יוסף נדבה.
 

קיפר-זרצקי מצאה את בני משפחת הרצל המורחבת, לבד מאשר בישראל, גם באוסטריה, בסרביה ובקרואטיה, אך לא בבודפשט, עיר הולדתו. בנוסף מרואיינת לסדרה, טלפונית, מי שמוגדרת כקרובה ביותר להרצל מבחינת אילן היוחסין. זו, נכדת דודנו של הרצל שהתנצר וחיה בבלגיה, לא הייתה מוכנה להיחשף למצלמה כבעלת שורשים יהודיים, שנכדיה שלה אינם יודעים עליהם.
 

"אני מצפה שבעקבות הסדרה תיווצר הבנה עמוקה יותר למה שעברה משפחתו של הרצל, ששלושת ילדיו סיימו את חייהם בטרם עת ובנסיבות טרגיות", אומרת הבמאית. "זה הרבה יותר מורכב מלומר שזאת משפחה של משוגעים. לדוגמה, כשרואים בסדרה את הדס קידר פועלת למען העובדים הזרים בתל אביב, נזכרים פתאום בדבריו של הרצל שלפיהם כל אדם זר שיישב בתוכנו, נאפשר לו לחיות בכבוד תוך כדי מתן שוויון זכויות מלא. זאת לא הדוגמה היחידה לאיך שחזונו של הרצל לא בדיוק מתממש. הרי בין השאר הוא חזה שאם יהיה פה צבא, אז באופן סמלי בלבד".
 

בחרנו להביא כאן שלוש מהדמויות, שבאמצעותן רוקמת קיפר-זרצקי את הפסיפס ההרצלייני שלה מעשה אמן. מביניהן, מי שמזכיר עם זקן המידות השחור שלו בחזותו את הרצל הוא רן שריד, בן 41 ואב לשישה ילדים, מאמן אישי ואמן מרמת גן, בנו של הרב יוסי שריד ממבשרת ציון. שריד מסתובב בעולם עם גאוות יחידה על היותו בן המשפחה המורחבת של הרצל.

"נגיע עד רש"י". רן  שריד 
 

"עם ישראל לא חווה ממלכתיות ומלכים מזה אלפיים שנה ויש איזו כמיהה להיות חלק משושלת", כך הוא מסביר את העניין בה. "הרצל היה הדמות הכי מלכותית שידע עם ישראל בדורות האחרונים, ואת זאת יודעים לכבד במשפחה שלי, ששמרה על תודעה היסטורית מאוד עמוקה. אני עוקב מנעוריי אחרי שורשי המשפחה הזאת, שתמיד הרגשתי כבוד להשתייך אליה, סוג של תחושה אריסטוקרטית עמוקה".

"אגב, לא רק הרצל. אם נלך אחורנית במשפחה שלנו נגיע עד המהר"ל מפראג ואפילו עד רש"י. עם כזה אילן יוחסין, טבעי שהתפתח אצלי רצון לעשות משהו משמעותי בחיי. בשנה האחרונה אפילו פתחתי בית ספר לאימון שעוסק בהגשמת חלומות וייעודים של בני אדם. בכל מה שאני עושה, לא מרפה ממני הרצון להשאיר חותם. זאת בהחלט תכונה מאוד הרצליינית. אני לא מכיר חיים בלי חזון. זה הביא אותי לכתוב ולפרסם 15 ספרים ולהקים רשת של הפצת תרבות יהודית. כל הזמן אני אומר לעצמי, 'יאללה, הגשם עוד חלום.'".
 

"כמי שהיה סופר ומחזאי, הוא היה מפתח שיחה איתי בנושאי תרבות שבהם קרוב לוודאי שהיינו מוצאים שפה משותפת. גם היינו מדברים על חזון, מילה שיש לה משקל רציני בקאוצ'ינג. הייתי אומר לו שהוא יצא מלך בכך שהחזון שלו על מדינת היהודים התגשם, מביע בפניו הערכה על שלקראת סופם של חייו הקצרים התקרב בדרכו למקורות".
 

"לחלוטין לא. אנחנו, בני משפחת שריד, ככלל לא יוצאים מגבולות ארץ ישראל ומקבלים את כל ההשראה שלנו מכאן. כאשר עליי להעז ולהתגבר על קושי, אני עוצם את העיניים ורואה מולי ובתוכי את הרצל".
 

אם שריד מזכיר בחיצוניותו את הרצל, דמותו של אביגדור דרגונר, 84, אלמן תל אביבי החי בזוגיות, היא בעלת חזות בן גוריונית מובהקת, אבל "אני בא ממשפחה רוויזיוניסטית ומילדותי בבלגרד שביוגוסלביה שלפני השואה אני זוכר את ז'בוטינסקי כבן בית אצל הורי". 
 

"אצלנו זה מהצד של אמא. מגיל מאוד צעיר אני זוכר אותה מטפחת בנו מודעות הרצליינית".
 

"אם גאווה, אז רק בערבון מוגבל. נולדתי למשפחת הרצל שלא באשמתי, במרכאות. אני מקבל את זה כנתון מובנה, כפי שאני דרגונר מצד אבי. עם זה אולי אי אפשר לעשות הרבה, בעוד שבהרצאות שלי, שמהן אני מתפרנס מזה שנים רבות, יש הרבה הרצל וציונות. בעיניי זה חשוב, יש לא מעטים שבקושי יודעים מי היה הרצל. הרי היום הבורות חוגגת".
 

"אינני יכול לאמוד לאיזה רייטינג היא מסוגלת להגיע. זה לא 'האח הגדול', אפילו לא 'מאסטר שף', אבל לפחות לחלק מהציבור הסדרה תזכיר מי היה הרצל".

בעוד שמשפחתה ההרצליינית של אמו נכחדה בשואה, דרגונר עלה איכשהו ארצה עם משפחתו הגרעינית בעיצומה של תקופת השואה, לאחר שהתגלגלה הנה דרך חצי עולם. למרות שזו התמקמה בפתח תקווה, כיאה להרצלייני נשלח על ידי הוריו ללמוד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. ביום השנה להולדתו של החוזה, כשנערך שם מסדר גדול, נקרא לפתע התלמיד דרגונר לבמה. "קיבלתי פיק ברכיים", הוא לא שוכח. המנהל בוגרשוב הציגו והביע את גאוות הגימנסיה על שבה לומד נצר להרצל.
 

"מה אתה יודע, פינו לי את הדרך כמו למלכת אנגליה".
 

לאחר שירות צבאי בנח"ל, יצא ללמוד באוניברסיטה בציריך. אגב פעילותו הציונית שם, גויס למוסד, "כשבין פעולות מסמרות שיער שבהן השתתפתי, הפעלתי מרגלים, מה שבסופו של דבר עלה לי בגירוש משווייץ".
 

דרגונר, גמלאי שעבד שנים רבות בהסתדרות, מצטייר כמעשי בין ההרצליינים, הנישאים על כנפי החלום. כשהסדרה החלה להירקם, יזם על חשבונו מפגש משפחתי של צאצאי הרצל שאותו ערך באופן סמלי במלון "בזל" בתל אביב. "אולי הם חשבו שאני משוגע, אבל ניסיתי לגבש איזו משפחתיות", מעיר דרגונר.
 

"לא כל כך".

 

 קפה הרצל

הדס קידר, אמנית ואוצרת מוערכת, המלמדת בין השאר ב"בצלאל", סבורה שהרצל, כמי שהיה אמן בנשמתו, היה מקבל בברכה את מיצג העירום שלה על זקנו ומאמינה שגם הציונות צריכה להתעדכן. כן, אפילו בדרכה. "מה שעשיתי במיצג זו לפני הכל עבודת אמנות", היא אומרת.
 

שבה את מקריבה את עצמך ואת גופך על מזבח האמנות.
"מי אמר שהקרבתי משהו? טיפסתי על החומה שם, צולמתי כפי שהייתי וירדתי אותה בת אדם. לא קרה שום דבר. בעיניי זו דרך להתבונן על העולם ולהבין אותו. אני עושה זאת דרך המשקפיים של האמנות והכל בפרופורציה שנראית לי נכונה, כשאני פסיק מהמיצג הזה. ככל שאני מרגישה כחלק מהרצל, בסך הכל זהו חלק מאוד קטן. כמי שכתב מחזות, גם הוא התמודד עם העולם דרך האמנות".

פועלת להשיג דרכון הונגרי. קידר. צילום: אריק סולטן 
 

כשקידר נשאלת אם יש לה קווים אדומים בנידון, היא מעלה בסמארטפון שלה את דמותה המעורטלת, מצביעה עליה ואומרת: "עם זה אין לי קווים אדומים. לא עשיתי כאן משהו חדש לכבוד הרצל. כאמנית פרפורמנס, כבר היו לי מיצגים עם עירום וזה חלק מהאמנות שלי. כשאני עושה את זה, אני כמו שחקן שעולה לבמה ולובש דמות אחרת מבלי להתנתק לגמרי מהחיים שלו. כאן אני קבעתי את הכללים ונהגתי בדיוק בהתאם להם".
 

כבתו של יהודה קידר, איש רב-פעלים, יליד הונגריה כמו הרצל, מי שהיה המדען הישראלי הראשון בנאס"א ובעברו הרחוק פלמ"חניק ופעיל שלום, היא למדה שאפשר לנהוג בגמישות עם כללים. לדבריה, העניין ההרצלייני היה אצלם ברקע, אם כי לא ניגן כינור ראשון. "לא גידלו אותי כבת אצולה", היא מבהירה. "הגעתי לנושא בעצמי וחרשתי את כל יומני הרצל לצד הספרים שלו. 'אלטנוילנד' שלו לא בדיוק יצירת מופת, אבל הוא היה דמות מעניינת". 
 

לרגל צילומי הסדרה, הגיעה קידר לראשונה בחייה לווינה. "זאת הייתה נסיעה מדהימה, כולל ביקור בדירה שבה גר הרצל, אגב מפגש עם המשפחה שגרה שם כעת", היא מספרת. "אפילו ישבתי בבית הקפה שבו הוא ישב. אז קלטתי שבמשפחה שלי יש משהו אירופי ואנחנו לא לחלוטין פה, במקום שבו בכלל אי אפשר להיות לגמרי אירופים".
 

"הרגשתי נעים".
 

"אני פועלת להסדרת דרכון הונגרי לי ולילדיי. אין לי כוונה לעזוב את הארץ, אבל יכול להיות שנחזור לשם באיזשהו שלב".
 

"אם היה שומע איך שבישראל התרבות בתחתית הסולם, קרוב לוודאי שהוא היה מבין אותי. הרי זה שהביטחון כאן עשר דרגות מעל התרבות אומר הרבה דברים".  
 

קיפר-זרצקי, 46, מגדירה את עצמה בראש ובראשונה כבמאית חברתית. ככזאת יצרה עם בן זוגה, רונן זרצקי, את "סופרוומן", סרט תיעודי על קופאיות במרכול. מצד שני, הספיקה להנציח בסרט תיעודי את "מר טבע", עזריה אלון, בדקה ה-90, לפני שנפרד מהעולם. רות, אלמנתו, היא מצאצאי הרצל ומרשימה מאוד בהופעתה בסרטה הנוכחי של קיפר-זרצקי. שטביעת אצבעותיה המקצועית המאוד מיומנת ניכרת גם בסרט על שני מפקדי ספינת המעפילים "אקסודוס".
 

לבסוף, אם ייעשה סרט תיעודי על משפחת זרצקי, זו על שלושת ילדיה תימצא בגליל, בביתה במעלות. את עבודתה היא מתארת כמרתון במסלול שבו היא מתארחת ביקומים של אנשים אחרים ומנציחה אותם. "אנשים שאני עושה עליהם סרטים, כמו אלה שמופיעים ב'ההרצלים', נהיים חלק ממני והופכים להיות משהו מאוד דומיננטי בחיים שלי", מסכמת קיפר-זרצקי.