דוד ליפשיץ (40) נולד וגדל בנתניה, כיום מתגורר בתל אביב, ולו שני ילדים. אחרי השירות הצבאי החל לכתוב מערכונים לטלוויזיה לאלי ומריאנו. בהמשך כתב לתוכניות רבות, בהן "חלומות בהקיציס", "החטא ועונשו", "מסודרים" ועוד. משנת 2003 משמש כותב הראשי של "ארץ נהדרת", שהוא אחד מיוצריה. כמו כן היה שותף בכתיבת התסריט לסרט "זוהי סדום". הוא כתב ויצר, עם אסף גפן, את הסדרה ״שחקן זר״, המשודרת בימים אלה בערוץ 2 (קשת, ימי שני 21:30). הוא חבר קבוע בפאנל יציע העיתונות בערוץ הספורט ומנחה את התוכנית ״העולם כולו נגדנו״ המשודרת בערוץ הספורט.
האם לאור גילך וניסיונך ישנן יצירות מוקדמות שהיית שב אליהן בדיעבד ומשנה או גונז?
״בחרת להתחיל בהעלבה - 'לאור גילך וניסיונך', אבל אני אנשך את שפתי, לפחות כל עוד השיניים המקוריות שלי עדיין איתי ואענה. אם הייתה לי אפשרות, לא רק שהייתי משנה דברים שכתבתי לפני שנים אלא גם ובעיקר דברים שכתבתי לפני שבוע. בכתיבת הומור אני מאמין שתמיד יכולה להיות עוד בדיחה, יכול להתחבא עוד פאנץ' ותמיד אפשר למצוא עוד זווית אבסורדית שלא הגעתי אליה, ועם זאת אם את מראיינת אותי כרגע אז כנראה שלא נורא שלא שיניתי, כי כנראה עשיתי משהו נכון".
תן לי דוגמה ממערכון או מתוכנית, שהשינוי בהם היה יכול למנוע הרבה מצבים לא נעימים או לפחות לגרום לך קצת יותר נחת?
"מדובר יותר בקצוות, בשיופים ובפינישים, זאת אחת הסיבות שאנחנו מחזיקים את אלי פיניש בקאסט. אבל לא היו כמעט מצבים לא נעימים שאני מצטער עליהם. פה דווקא הניסיון, האחריות והביקורת העצמית שלנו, ובייחוד של מולי שגב (עורך ״ארץ נהדרת״), עובדים שעות נוספות. אם כי זכור לי מערכון שעשינו באולפן לפני כמה שנים על טקס יום העצמאות, שבו נפל עמוד תאורה על קצינה והרג אותה. במערכון ביקרנו את החלטוריזם הנפשע של מארגני הטקס, אך בפועל, בשל הקרבה בין שידור הקטע לאירוע, המשפחה והחברים שלה נפגעו מזה. במקרים נוראים כאלה אין שום סאטירה בעולם ששווה את זה״.
יש עדיין רגישות לרגשות הקהל או שחושבים רק על איך להצחיק?
״המטרה שלנו היא להצחיק, אבל חשוב לנו מאוד להיות רגישים לאמת. בטח בתקופה כמו זאת שלנו, שבה כל אינפורמציה שאתה מקבל מועברת על ידי פילטר ובעלי אינטרס שרוצים שתחשוב x, תכעס על y ולא תשים לב ל-z".
"ארץ נהדרת". צילום: פיני סילוק
מכה קלה בכנף
הסדרה ״שחקן זר״ היא דרמה קומית העוסקת בכדורגלן ישראלי שעובר לשחק במועדון כדורגל יוקרתי בלונדון. הפעם נראה שליפשיץ בורח מקריקטורות הפוליטיקאים. "מילת המפתח ב׳שחקן זר' היא פנטזיה״, הוא אומר. "גם בנושא שבחרנו, שאנחנו מכורים אליו; גם במדינה שצילמנו, שעד היום אני לא מבין למה סבתא שלי סחבה רימונים בחזייה ונלחמה לגרש אותם מכאן; וגם בלעבוד עם מוני מושונוב, שזה משהו שחלמנו לעשות עוד מימי הסרט הערבי של 'זהו זה'. אי אפשר להפריד בין הפוליטיקה לאדם הפשוט. טשרניחובסקי כתב פעם שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, היום אם הוא היה רואה איך אנחנו נראים, הוא כנראה היה כותב שהפכנו להיות תבנית נוף הפוליטיקאים שלנו: גסים, אלימים ומחכים שיסדרו לנו זונות אצל אורן חזן. כפיים״.
אולי כדי למחות באמת, צריך להפסיק להתבדח.
״לא יודע, זה קצת מערער את תפיסת הלחם והשעשועים, אם כי אני תמיד חשבתי על עצמי יותר כעל ג׳בטה. סאטירה לא יכולה ולא צריכה להוציא אנשים לרחוב, וחוץ מזה בערוץ 2 כשאתה מוציא מישהו לרחוב הוא עלול חלילה לפספס פרסומות״.
ובכל זאת, אתם צוחקים יותר על נתניהו וממשלתו.
״אני דווקא חושב שאנחנו צוחקים טוב מאוד ומדויק מאוד על אלו שמגיע להם שיצחקו עליהם, גם מימין וגם משמאל. אנחנו צוחקים גם על התל אביביים הבועתיים, כמו ליהי האשטג, גם בוז׳י, ציפי לבני וזהבה גלאון קיבלו מאיתנו לא מעט על הראש, אבל ברור שתשומת הלב המרכזית שלנו תלך למי ששולט. לא התל אביביים הבועתיים ניסחו את חוק הלאום, לא הם פגעו בצורה חמורה ביחסים עם ארצות הברית ולא הם אחראים למשבר בענף הדיור״.
ואכן, כפי שאפשר להבין, ליפשיץ נמצא בצד הפחות אוהד נתניהו על המפה. ״כבר ארבע קדנציות שאנחנו מקבלים ממנו שיעור פרטי, והצלצול הגואל אף פעם לא מגיע״, הוא אומר. ״אנחנו נושאים אליו עיניים מקוות כי הוא ראש הממשלה, והוא ראש הממשלה שהיה פה הכי הרבה זמן. מה שאומר שהוא צריך ויכול לעשות כל מה שהוא רוצה ומאמין בו כדי לקחת את המדינה למקום טוב יותר. האם הוא ניצל את זה כדי להביא שלום? האם הוא ניצל את זה כדי לקדם את התושבים בעיירות הפיתוח? את מעמד הביניים? את הערבים בישראל שהפכו למנודים ובוגדים בכהונות האחרונות שלו? אבל זה המצב. יצליח? אהלן וסהלן. ייכשל שוב? נקווה שהפעם המחנה האחר יעמיד אלטרנטיבה ראויה שתוכל להוביל למהפך״.
אתם יכולים לעשות סאטירה אמיתית כשהמממנים שלכם הם מושאי הסאטירה?
״הייתי מאחל לכל גוף תקשורת בארץ מנהלים לא מתערבים כמו שיש בקשת, עוד שאלות את מוזמנת להפנות לליאת שיינין המאפרת המוכשרת שלנו שעשתה את האיפור לדמות של יצחק תשובה, ציון קינן, רקפת רוסק עמינח וכל שר תקשורת שהיה פה״.
את העבודה ב״ארץ נהדרת״, הוא דווקא לא משווה לקבוצת כדורגל, כפי שאולי ניתן היה לצפות: ״כל אוהדי הפועל במערכת, ויש לא מעט כאלה, יתבאסו על מה שאני הולך לומר, אבל בעיני 'ארץ נהדרת' מזכירה בהתנהלות המקצוענית שלה את מכבי תל אביב בכדורסל״.
אתה חושב לפעמים מה יקרה כשזה ייגמר?
״כבר דיברנו על זה במערכת לא מעט פעמים. כש׳ארץ נהדרת' תסתיים אנחנו נפתח תחנת מוניות, מולי יהיה הסדרן בתחנה ונעשה צחוקים בקשר. ברור שיש רגעי משבר, כמו בכל מקצוע, ואני מניח שלאנשים שסוחבים מקררים על הגב יש יותר, אבל בשביל זה אסף גפן ואני עשינו את 'שחקן זר', בשביל זה אני נמצא בערוץ הספורט. אפשר להתפתח גם תוך כדי התוכנית״.
איך נולד אצלך במוח מערכון, איך נולדת דמות?
״אם אני אגלה לך, אני אצטרך להרוג אותך. מה שכן דרך העבודה הטובה ביותר היא שהדמות באה מהשחקן, והסיטואציה והדיאלוגים באים מאיתנו. כך היה למשל השנה במערכון הקניון וגם במערכוני היועצים הפוליטיים, שאלה בכלל דמויות שרצות אצלנו במערכת כבר כמה שנים טובות וחיכו לסיטואציה הנכונה -כמו הבחירות שהיו, לצאת החוצה״.
יש רגע שאתה יכול לא להצחיק בו?
״הבנים שלי ובת הזוג שלי יעידו שאני לא תמיד מצחיק. אני מחשיב את עצמי למישהו שיכול לעבור להומור בכל סיטואציה יותר מהר מאחרים, ברלד הוא למשל היוסיין בולט של ההומור, והאמת שהם גם די דומים בגוף הפנתרי. אבל אני באמת חושב שחוסר רצינות היא דרך עדיפה להעביר את החיים. כפי שאמרו גדולים וממושקפים ממני, החיים הם ערמה של חרא, עדיף לחייך תוך כדי כי גם ככה המסלול הוא חד-כיווני״.
מתי גילית שאתה מצחיק ושאתה יכול להתפרנס מזה?
״גדלתי בריביירה הישראלית נתניה. שם, על חופיה, למדתי כל מה שצריך על התחמקות ממדוזות ומכדורים תועים. הייתה לי ילדות אייטיז מקסימה, הרבה כדורגל, הרבה כדורסל, הרבה דיסקו עם טוני פיין בכיכר העצמאות. בתחילת התיכון גיליתי את הסמיתס, הקיור וכל מה שהיה קצת פגום ואפל, והתאהבתי. אז גם כנראה הבנתי שאני רוצה לכתוב. מגיל מאוד צעיר היה לי הביטחון להאמין שהעבודה שלי תהיה לכתוב, ובגיל 16 קיבלתי מההורים שלי ליום הולדת את מכונת הכתיבה הראשונה שלי, האמת שזה מאוד דרמטי להגיד מכונת כתיבה ראשונה, הייתה רק אחת. בתור ילד אני זוכר שהייתי חורש את קלטות הווידיאו של הגשש החיוור עם נשרקה וחכם מיימון ואת פליטת פה של דודו טופז. גם הדברים היותר קלאסיים שאהבתי כמו מחזות של אוסקר ויילד וברכט היו מלאים בהומור״.
איך מתמודדים עם זה שהמציאות בישראל עולה על כל דמיון? אנשים רבים מרגישים שהמדינה הולכת פייפן.
״בעיני מי היא הולכת פייפן? הרוב הצביע והחליט שהמדינה לא הולכת פייפן. זאת זכותו, וזאת חובתנו לקבל את זה. אז נכון שבעיני דרך הלאומנות, דרך ההתבדלות מהעולם, דרך הכיבוש, היא לא הדרך, אבל כיוון שאני חי בדמוקרטיה, אני יכול רק לחשוק שיניים ולקוות שתמיד יותר חשוך לפני עלות השחר״.
איך יודעים מה יצחיק?
״לא יודעים אף פעם. היו לנו במהלך השנים מערכונים שהיינו בטוחים שיכבשו את המדינה בסערה וזה לא קרה ומצד שני היו לנו הפתעות כמו הפילוסים שהיו בכלל דמויות משנה במערכון על ישראלים בגן החיות התנ״כי וגדלו משם״.
ומה לגבי הפזמון החוזר בתחילת כל עונה - ״העונה הם חלשים״?
״העונה לא נתקלנו בו, נקווה שזה יימשך ככה גם בעונה הבאה. בכל מקרה אנחנו מכבדים את הביקורות ומנסים ללמוד מהן, אבל בסופו של דבר, בעידן הפייסבוק והטוויטר שכל אחד הוא מבקר, ביקורת רעה היא לא יותר ממכה קלה בכנף״.
איך ממציאים את הגלגל כל שבוע? זה לא לחוץ מדי ושוחק לחשוב כל הזמן איך להצחיק?
״העונה של 'ארץ' היא אכן תקופה לחוצה ושוחקת, ומרגישים את זה בייחוד בשבועות שאין אירועים חדשותיים אמיתיים, ואז צריך לגרד בציפורניים את התוכנית. למזלנו ולרעתכם, במציאות הישראלית זה לא קורה הרבה, בטח כשיוצאים לבחירות אחת לשנתיים״.
"אני עושה אמנות"
ליפשיץ נמצא בעולם הטלוויזיה כבר מגיל 23 - גיל שמעטים מצליחים בו להגיע לעמדה כה משפיעה. ״ערוץ 2 היה אז יותר בתחילת דרכו, ולא היו הרבה אנשים בעלי ניסיון בטלוויזיה, בטח שלא בתוכניות לייט נייט ובתוכניות על הומור יותר פרוע וצעיר, ככה שלצעירים זאת הייתה באמת תקופה יותר טובה״, הוא אומר. ״זה קצת מקביל לדברים שצעירים עושים היום ברשת״.
לא בא לך להתנסות גם ברשת?
״לך לא בא לכתוב בעיתון בית ספר? לכל דבר יש הזמן שלו. יותר מזה השפה האינטרנטית שונה משלי. לפעמים היא זריזה וטכנית יותר. מה שכן, ב'ארץ נהדרת' מעודכנים בכל מה שקורה ברשת ודגים משם את המוצלחים כמו ניר וגלי, רועי כפרי ובעונה האחרונה את אודי כגן, בעקבות 'משיח' שהוא עשה״.
לא סונט בך איזה קול שאומר לך לעשות משהו אמנותי, ולא בידור?
״מי אמר ש'ארץ נהדרת' זה לא אמנות? ש'שחקן זר' זה לא אמנות? זה צריך להיות בתיאטרון עם שרה פון שוורצה ודוב רייזר כדי להיחשב אמנות? בעיני מה שאני עושה זה כן אמנות, ואין לי ספק שגם ההיסטוריה תשפוט את 'ארץ נהדרת' בצורה הזאת״.
איזה מערכון שלכם אתה מחשיב כפריצת דרך, כנבואי, שעוד יחזרו אליו בעתיד?
״אני לא יודע אם נבואי, אבל בקיץ האחרון בצוק איתן שידרו תוכנית מלפני שלוש שנים, וזה מבהיל כמה שכלום לא השתנה, כאילו כתבנו את התוכנית באותו יום. היה שם הקטע שרוני דניאל סופר את ההרוגים שלנו ושלהם כמו במשחק כדורסל, ואומר שאנחנו מובילים 2־205, שזה תכלס מה שאברי גלעד אמר בשיא הרצינות לא מזמן״.
מה נותן לך סיפוק? אחרי העבודה הקשה, הלחץ, המחיקות, השכתובים, מה גורם לך להרגיש שהכל היה שווה?
״ההשתקפות של הטלוויזיות מהחלונות של השכנים שלי בבניין כשהם רואים את התוכנית. זאת תחושה כיפית״.