מנגן ושר: פקונדו ארנה הגיע להופיע בארץ ונזכר בהפתעה מהביקור הקודם

חלפו כבר 15 שנים, והרבה מים עברו בנהר האיגואסו, אבל פקונדו ארנה לא שוכח את ביקורו הקודם בישראל.

אז הוא הגיע לכאן כדי לקבל את פרס שחקן השנה בטקס של ערוץ ויוה, על השתתפותו בטלנובלה "בובה פראית", שסחפה את המדינה והפכה אותו למושא הערצה, לא רק פה, אלא בכל רחבי העולם.

"כל כך הופתעתי והתרגשתי, כאילו זכיתי באוסקר", הוא אומר בראיון עמו, שנערך באמצעות המייל לפני נחיתתו בארץ שלשום. "בעיני זה פרס שמבחינת ערך שווה לאוסקר. גם כשזכיתי בפרס מרטין פיירו (טקס פרסי הטלוויזיה בארגנטינה – ג"ע) אני לא חושב שהתרגשתי באותה רמה כפי שהתרגשתי בטקס ויוה בישראל. אני לא אשכח את כל המעריצות ואת האהבה הגדולה של הישראלים כלפי וכלפי חברי שהגיעו יחד איתי".

בעיני זה היה דבר מדהים, בלתי נתפס ובלתי נשכח. זה לא משהו שהיה מובן מאליו. לא הצלחתי לעכל את העובדה שיש לי שומר ראש שצמוד אלי. רציתי לגעת בקהל, לחבק את כולם, להיות עם כולם, אך משיקולי ביטחון לא נתנו לי להתקרב לקהל. אני זוכר את כל המעריצות ההיסטריות שבכו. מבפנים כל כך רציתי ללכת ולחבק אותן, אבל השומרים הפרידו בינינו, וזה משהו שמאוד הפריע לי. אני אדם שאוהב לחבק ולהחזיר אהבה".

אמן רחוב

ארנה נולד לפני 43 שנים בארגנטינה. כשהיה בן 15 הלך עם חבר לשיעורי משחק, והתאהב. "אחרי השיעור הראשון הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות", אמר. חמש שנים אחר כך קיבל תפקיד קטן בסדרה נשכחת, ובהמשך תפקיד רדף תפקיד. להכרה הציבורית הגיע כשהצטרף לעונה השלישית של הטלנובלה המצליחה "קטנטנות", שם שיחק במשך שתי עונות תפקיד כפול של תאומים זהים. בתחילת דרכו התגלתה אצלו מחלת סרטן מסוג הודג'קין, אבל אחרי טיפולים והקרנות הוא התגבר עליה והמשיך בדרכו.

המראה המצודד שלו הפך אותו לאחד הגברים הנחשקים ביותר בעולם ולשם דבר במדינה הדרום אמריקאית, והצלחת הסדרה במקומות שונים בעולם הביאה לו את התהילה, וגם עבודה ללא הפסקה. שנה אחרי שנה הוא מככב בסדרות גורפות רייטינג, ובעקבותיהן מגיעים גם הפרסים: על "יאגו תשוקת מורנה", "סנטרל 099" ו"לב אמיץ" קיבל את פרס שחקן השנה בטקס פרסי הטלוויזיה בארגנטינה.

מתוך רשימת התפקידים הארוכה שלך, אתה יכול לציין איזו דמות נהנית לגלם במיוחד?
"זאת שאלה מורכבת. אין לי דמות מיוחדת להצביע עליה ולומר שאותה הכי נהניתי לגלם. כל דמות הביאה איתה משהו מיוחד. אולי את יאגו, משהו שם בטבע גרם לי להתחבר למקומות שלא הכרתי בעצמי. מלבד זאת אני אוהב את כל הדמויות שלי, כל אחת מהן נוגעת בי במקומות אחרים והופכת באותו זמן לחלק ממני".

אבל למרות ההצלחה הגדולה במשחק, ארנה לא שוכח את אהבתו הגדולה: המוזיקה. בשנה שעברה סיים את צילומי הטלנובלה "מונקה אנד דיה", והחליט לקחת את הקריירה המוזיקלית צעד אחד קדימה. מאז הוא מקדיש את זמנו להופעות עם ההרכב המוזיקלי שלו, Salir a Tocar, שבו הוא שר ומנגן בסקסופון. "אני מאוד אוהב בלוז וג'אז. המוזיקה הזאת קרובה ללבי", הוא אומר. "והסקסופון הוא אחד הכלים הדומיננטיים בז'אנרים הללו, ולכן אני מאוד אוהב לנגן בו. מבחינת המוזיקה שלי, אני אוהב לשלב הכל עם הכל, זה תמיד יוצא הרבה יותר מעניין".

"עד כה המזל שפר עלי בתחום המשחק, אבל המוזיקה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. צילום: באדיבות יאיר דורי

בגיל 23, לפני שהתפרסם, שברה את לבו של ארנה בחורה אחת. כדי להפיג את הצער, הוא יצא למנהרות של המטרו בבואנוס איירס, ובמשך שעות ארוכות ניגן בכלי האהוב עליו. "זאת הייתה אחת החוויות המשמעותיות בחיי", הוא אומר כיום. "אינני רוצה חלילה להצטייר כקבצן, ראיתי את עצמי באותה תקופה כאמן רחוב. זאת הייתה התבוננות שונה ומרתקת על החיים, ונכון לאותה תקופה החוויה הזאת נתנה לי אפשרות לבטא את עצמי ואת היצירתיות שבי. עד היום אני מאוד מעריך ואוהב אמני רחוב, ולפעמים יוצא שאני הולך לטייל כדי לראות אותם מנגנים. האמת היא שגם בישראל יעניין אותי לראות את אמני הרחוב, מקווה שייצא לי".

"אני קודם כל מוזיקאי"

15 שנה אחרי אותו מופע בלתי נשכח בישראל ואחרי סדרת הופעות ברחבי ארגנטינה, בחר ארנה לפתוח את סיבוב ההופעות הבינלאומי בישראל. השבוע הוא יקיים שתי הופעות (מחר ומחרתיים, 21־22 באוקטובר בבית החייל בתל אביב) עם ההרכב המוזיקלי שלו, ובהן יבצעו שירים של לד זפלין, רדיוהד, ג'ו קוקר ואחרים. "הקהל הישראלי עומד להיחשף למשהו מאוד מרגש בעיני: למוזיקה ישנה־חדשה, לשילוב מנצח בין בלוז וג'אז לרוק קלאסי", הוא מצהיר. "אני אביא את האהבה שלי לישראל דרך המוזיקה. ההופעה תהיה מאוד מעניינת, ואני מאוד מקווה שאוכל לשלב את הקהל במופע שלי, כמו שאני עושה בארגנטינה. אני מאוד רוצה לרדת אל הקהל ולהרגיש אותו".

אתה לא חושש מהמצב הביטחוני בארץ?
"שמעתי על המצב הביטחוני כרגע בירושלים, וזה מאוד ציער אותי. אני מקווה שיהיה שלום. מהביקור הקודם אני זוכר את ירושלים כמקום מדהים, מרגש, רוחני וקדוש. אשתי מאוד רוצה לראות את העיר, ואני מקווה שזה יתאפשר בביקור הזה. אם אתם שואלים אם אני מפחד להגיע, אז התשובה היא לא. כשאוהבים משהו, שום דבר בדרך לא מפחיד. אני מקווה להספיק הרבה בזמן הקצר שאהיה בישראל, לבקר בים המלח ולגלוש קצת בחופי תל אביב. זה משהו שלא יצא לי בביקור הקודם, גלשתי רק בחופי הרצליה".

איך הקהל שמכיר ואוהב אותך כשחקן מקבל אותך כמוזיקאי?
"אני קודם כל מוזיקאי, אני מנגן ושר שנים רבות. עד כה המזל שפר עלי בתחום המשחק – בין שזה בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון – אבל המוזיקה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. תמיד רציתי להקים להקה, זה היה חלום שבער בי מבפנים. לקראת ההופעה הראשונה היו הרבה שהרימו גבה, כאלו שאמרו 'ממתי הוא שר ומנגן?', אבל מי שמכיר אותי היטב ידע שאני קודם מוזיקאי לפני שאני שחקן. אני יכול לספר לך שכבר במופע הראשון הקהל מאוד התלהב והתרגש, ואני נתתי לקהל להיות חלק מההופעה. כיום אני יכול להגיד שהמופע בארגנטינה מצליח, לא מפסיקים לפנות אלי ולשאול מתי אני מופיע שוב".

על איזה צורך עונה לך המשחק ועל איזה המוזיקה?
"משחק הוא משהו מאוד מקובע. אתה מתחבר לדמות שמישהו אחר יצר. לעומת זאת, במוזיקה אתה מבטא את מי שאתה, את הפנימיות שבך. אתה מוציא החוצה את מה שעובר עליך. כשאתה כועס או שמח, מרגישים את זה במוזיקה. יש בזה משהו מאוד מנקה ומשחרר".

כבר שני עשורים הקריירה שלך מאוד מתוקשרת. אתה מרגיש שהגיל שינה את האופן שבו אתה משחק, את המוזיקה שלך?
"בשבילי הגיל הוא רק מספר. עם השנים אדם צובר יותר ויותר ניסיון ואבני דרך בחיים, שרק תורמים להתפתחות היצירה ובעיקר למוזיקה. בעיני מוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לבטא את עצמך, וככל שאתה חווה יותר חוויות בחיים, כך אתה מצליח להתבטא טוב יותר – במוזיקה, בשירה או במשחק".