דוקו על אפגני שעונה 13 שנה במחנה גואנטנמו אינו יותר מיחסי ציבור

התחלה הייתה מצוינת. 11 מיליון איש צפו בפרק הבכורה של "החבובות" בגרסתה המחודשת. לתחילת הקרנת הסדרה קדם קמפיין שיווק ענק, שכלל גם פרידה רעשנית של קרמיט ומיס פיגי, שניהלו זוגיות ממושכת ומתוקשרת בת עשרות שנים. השניים "הופיעו" בפרומואים ובראיונות, פיגי גם זכתה לכתוב מאמר בעיתון "Time" שכותרתו "עדיין מאמינה באהבה", כולם היו מוכנים. במקום שחקני תיאטרון כמו בגרסה הראשונית הפכו החבובות למשתתפי לייט נייט. קרמיט זז אל אחורי הקלעים לתפקיד המפיק האחראי, פיגי הפכה למגישה היחידה, פוזי הדוב בתפקיד הסייד קיק, גונזו ככתב הראשי, סאם הנשר כשומר המוסר הקפדני, אנימל כאנימל. החבובות חזרו.
 

קשה להאמין שצופה בגיל טף יאהב את החבובות בגרסתן הנוכחית כמו שהטף אהב את הגרסה הראשונה שכתב היוצר ג'ים הנסון. יחד עם הסדרה התבגרו גם הבדיחות. הן טובות, לא צריך לטעות באיכותן, אבל קהל היעד שאליו הן מופנות בוגר הרבה יותר. 
 

היחסים הטעונים בין פיגי לקרמיט - שבינתיים התאהב בחזירה אחרת ("מה לעשות, אני נמשך לחזירות") - הם עניין שיעבור גבוה מעל ראשו של טף. הקפריזיות של פיגי ("אני רוצה יותר ריח לילך בלילך", קרמיט: "בסדר, אפנה לאלוהים שיסדר את זה"), הרומן המורכב בין פוזי הדוב לבת אדם אנושית והתנגדות הוריה ("איפה הילדים שלכם ילמדו ללכת לשירותים, ביער?"), פליטת הפה, המתוכננת כמובן, של זוט על השתתפותו באלכוהוליסטים/נרקומנים אנונימיים - כל אלה הם סינית באוזניו של הנוער. השינוי, הסטת הפוקוס בגרסת "החבובות" החדשה לעבר אוזניים חדשות, מבוגרות הרבה יותר, הוא מכוון וברור.
 

באמריקה המוסרנית והטהרנית קמה כמובן הצעקה המתבקשת איך מראים לילדים חומרים כאלה, שיש בהם יותר מרמיזות לענייני סקס (באחד הפוסטרים במסע הפרסום אף מוצג קרמיט, השם ישמור, בעירום מלא). הסדרה כבר הייתה באמצע דרכה על המסכים, אבל הרשת המשדרת, ABC, החליטה ששינוי חייב לבוא. גם הרייטינג שהלך וצלל בהתמדה מדי פרק שימש זרז לשינוי. התוכנית, שעלתה  בספטמבר, נמצאת עכשיו בפגרה קצרה, ואחד מכותביה הראשיים כבר הוחלף. שינויים נוספים שירככו את המסר בוודאי מחכים לנו בפורמט המחודש.
 

זה חבל. יש ממש בטענת ההורים האמריקאים הזועמים. החומרים בגרסת הטרום שינוי של "החבובות" היו גורמים גם להורה הכי ליברלי לנוע בחוסר נוחות בכורסתו. סקס והפלות הם לא משהו שמוחם של ילדים צריך להיות טרוד בו. 
 

"החבובות" יחזרו עכשיו, קרוב לוודאי, להיות מה שהיו להורי הילדים בצעירותם - סדרה מצחיקה ופרועה. ההורים יהיו אלה שיפסידו גרסה מחודשת ורעננה של זיכרון ילדות.        

  

"קטסטרופה" היא קטסטרופה. לא משום שהיא רעה כל כך. היא לא. מורה לונדונית ופרסומאי אמריקאי נפגשים בלונדון, ומה שמתחיל כסטוץ בן שישה לילות מתגלגל להריון לא מתוכנן. אחרי הבהלה הראשונית מחליטים השניים להמשיך בזוגיות ולהביא לעולם את התינוק. רוב, האב, עוזב את אמריקה ועובר להתגורר בבירת אנגליה, ומכאן מתפתחת קומדיה המתארת את תלאות השניים, בני ה־30 פלוס, בדרכם להיות הורים. 
 

"קטסטרופה" זכתה לביקורות נלהבות. תיארו אותה כקומדיה שחורה שלה חיכו, שהיא לא פחות מנס טלוויזיוני. תנוח דעתכם. ההומור של "קטסטרופה" הוא בוודאי לא מהסוג המפוהק המוכר, אבל בוודאי אינו זכאי לתואר "קומדיה שחורה". על ״נס טלוויזיוני" בוודאי שאין מה לדבר.

"קטסטרופה". באדיבות הוט
 

צפיתי בפרק הראשון של "קטסטרופה". במרביתו נמנמתי. חלק אחד, שבו מתארחים השניים בביתם של זוג חברים מופרע, קיים את ההבטחה להומור שחור. הקירות רעדו בביתי מהצחוק. הסתערתי מרייר על הפרק הבא של "קטסטרופה" רק כדי לגלות שהצחוק הפרוע מהפרק הקודם היה האנומליה, והפרק הזה מזמין אותי לנמנם בשלווה בכולו, ללא חיוך חושף שיניים אחד לרפואה.
 

 יש שפע של סדרות רעות מ"קטסטרופה". חטאה העיקרי של הסדרה הוא שבז'אנר שלה היא עושה מספר צעדים ומסתפקת בכך ונשארת בגדר הסתמית - עוד אחת מאלף סדרות שיצאו לדרך ולא הגיעו לשום מקום. דווקא משום שהיא לא רעה, אם במקרה אקלע בעתיד לפרק של "קטסטרופה", אני עשוי להישאר עליה ולבזבז את זמני בלי להרגיש. אם יש עוול גדול בטלוויזיה, הרי שזהו הפיתוי שהיא מציבה בפני צופים לבזבז את זמנם במקום להקדיש אותו לערוצים או למעשים מועילים יותר. "קטסטרופה" הסתמית בהחלט עשויה להוות קטסטרופה לזמנו של צופה הבלתי ערני.

עומאר חאדר נולד למשפחה טובה בעלת טיימינג מחורבן. דווקא לפני הפלישה האמריקאית לאפגניסטן החליט אביו הרופא לעזוב את ארץ מגוריהם, קנדה, שבה נולד עומאר, ולנסוע למולדתו אפגניסטן כדי לסייע לחולים ולפצועים שם.
 

אלא שאז התרחש הפיגוע במגדלי התאומים, וארצות הברית הזועמת פלשה לאפגניסטן בחיפוש אחר אנשי הטאליבן. משפחת חאדר עשתה את החודשים הבאים בבריחה מתמדת מכוחות המעצמה המשחרת לנקמה, עד שהגיע היום שבו הדביקו האמריקאים את קבוצת האזרחים והלוחמים שאיתם זוהתה המשפחה.
 

זה קרה במבנה שספג אש גיהינום אמריקאית. האפגנים שנהרגו בזה אחר זה הציבו את עומאר, שהיה אז בן 15, עם כלי נשק בידו, וציוו עליו לירות בכל מי שמתקרב. משפחתו של עומאר כבר נהרגה. הוא טוען שבעצמו לא פגע באיש. הצבא האמריקאי טוען שהרג חייל שלהם. 
 

מסע הייסורים של עומאר חאדר החל. הוא היה האחרון והיחיד שנותר בחיים מבין האפגנים, נלכד, נחקר בעינויים קשים והועבר לאחר מספר חודשים למחנה גואנטנמו. 13 שנים קשות עשה במחנה ושוחרר משם בערבות בידי עורך דין קנדי עיקש, שממשיך לנהל למענו את המאבק מול ממשלת קנדה שמבקשת להחזיר אותו לכלא.

"ילד גואנטנמו". באדיבות יס

שני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם. עומאר, מטבע הדברים, טוען שלא הרג חייל אלא רק ניצב היכן שהורו לו. נציגי הצד השני נשמעים מעורפלים יותר. הערפל מתפזר מעט כשמתואר מחנה גואנטנמו כ"ידוע לשמצה", ולא שהפרסומים על אודות המחנה יצרו מראש את הרושם שמדובר בצימר מפנק בצפון. המתארחים בצימר המפוקפק, אגב, ידועים כמפוקפקים עוד פחות. גם הנשיא אובמה, טלה רך לבב שכמוהו, שהבטיח לסגור את גואנטנמו, בחר בכל זאת להשאיר אותו מתפקד, והדבר מחזק את התחושה שאולי המחנה ידוע לשמצה, אבל טוב שיש ידוע לשמצה כמותו. ואולי עומאר חאדר עשה בו 13 שנים כי היה ראוי לו להיות שם. 
 

"ילד גואנטנמו" טוען שעומאר עונה, שלא רצח, שישב בכלא קשה על לא עוול בכפו. אין ולו ראיה ניצחת בודדת בסרט לכך שעומאר חאדר זכאי - כמו שאין בו ראיה לאשמתו. "ילד גואנטנמו" מדבר על תחושות יותר מאשר על עובדות. יש בו מיעוט דוברים מחשיד. הוא סרט שבוחר עמדה מלכתחילה. הוא לא מנסה לצאת ידי חובתו על ידי הצגה בהירה של הצד הדורש את הרשעתו של עומאר. 
 

אשתו של החייל שנהרג מבזיקה לרגע על המסך ונעלמת. זהו לא יותר מסרט של יחסי ציבור. מעצבן שעבר את המסננת של יס דוקו. חבל על הזמן.