הסרט הזר: סיפור העליה הקשה והכואב של יהודי ההרים

אז אם בני אותה ברית המועצות לשעבר מחזיקים בדעה כזו, מה יאמרו הצברים? וזה בדיוק מה שמוציא את סטס מרדכייב מדעתו. כתושב באר שבע, שם התמקמה חלק מקהילת העולים מהקווקז, הוא רואה איך החברה הוותיקה יותר מתרחקת מהם. התקשורת, בלשון המעטה, לא מפנקת. הנוער נושר מבתי ספר באחוזים גבוהים, שורץ ברחובות בלילות ומחפש צרות. 
 

רצח שלושת הנערים בבאר שבע, כולם ממוצא קווקזי, לפני מספר שנים, נצרב בתודעתו של מרדכייב כאירוע מכונן. הוא אינו מוכן לשאת אות קין על מצחו. הקווקזיות בעיניו היא אות כבוד. הוא, וקבוצת צעירים בני העדה, נפגשים אחת לזמן מה לחלוק את תחושות התסכול. את הכבוד וההערכה שיש להם כלפי הוריהם שהשאירו מאחוריהם חיים שלמים, נעקרו משורשים של מאות שנים וויתרו על ביטחון כלכלי כדי לספק לילדיהם עתיד טוב יותר. ולמרות כל זאת, דווקא בארץ המובטחת הם “קווקזים".
 

מרדכייב מורד. עם כל רצונו להיטמע בארץ החדשה - הלוואי על כולנו העברית שלו - הוא אינו מוכן לוותר על שורשיו. המאמץ שעשו הוריו, ההקרבה שהקריבו כדי להביאו לכאן, האנטישמיות והסבל שעברו דורות של “יהודים הרריים", ראוי שלא יימחקו לחלוטין לטובת הישראליות החדשה. הוא רוצה להיות ישראלי, אבל כזה שלא שכח. הוא רוצה להיות ישראלי קווקזי.
 

אלא שהמושג “קווקזי" חמקמק בעיניו. הוא וחבריו מכירים אותו מהסיפורים בלבד. משיחות סלון, משולחן הארוחות המשפחתיות. הם רוצים להרגיש, לגעת, לראות בעיניהם. איפה נולדה אמא, והיכן נקבר סבא, היכן שיחקו הם עצמם כשהיו ילדים ולא ידעו שקיימת בכלל באר שבע ורק דקלמו באופן אוטומטי “לשנה הבאה בירושלים הבנויה". וכך הם מתארגנים לטיול שורשים בקווקז, לגעת במורשת מקרוב, ולחזור “ישראלים קווקזים".

 

לוקח מעט זמן לצופה להבין מה מרדכייב מחפש, אבל הסבלנות משתלמת. דווקא מכיוון שהסרט עצמו אינו שונה מכל סרט מסע שורשים אחר. מתוך המסך לא יוצאות תמונות המלמדות למשל על ייחודה של התרבות הקווקזית לעומת עממים אחרים בברית המועצות לשעבר. 
 

המיניבוס נוסע ועוצר במקומות, מרדכייב וחבריו יורדים ממנו, לעתים לרגע מרגש ליד קברו של סבא, לעתים בדירות שבהן גדלו, והיידה, בחזרה אל המיניבוס. התהליך המתרחש הוא פנימי, לא כזה הנקלט בעין מצלמה. וכשהם שבים לארץ הם מדווחים שתחושת המורשת  הקווקזיות התחזקה בהם, וגם שהבינו שמקומם הוא במדינת ישראל. אין לצופה ברירה אלא להאמין.
 

מרדכייב אולי יחוש מעתה טוב יותר בישראל. על הברזלים ימשיך הנוער לשרוץ בלילות ולחפש צרות. בסופו של דבר זהו עוד סיפור של קליטת עלייה. לפחות עד גל המהגרים האחרון ששטף את אירופה, אין מדינה בעולם שקלטה מהגרים במספרים כמדינת ישראל. לכאורה הם זוכים בכל הסל: תעודת זהות כחולה, מגורים, קורסים בשפת המקום, סיוע בדיור. אבל איש אינו מכין אותם לסטירה.
 

הם עוברים לארץ תחרותית יותר ממקום מוצאם. מלכתחילה הם יהיו בעמדת פיגור, שממנה ייצאו רק בעוד שניים־שלושה דורות. המידע המוקדם שהם מקבלים על מדינת היעד הוא פחות או יותר שרחובותיה זבים חלב ודבש, וירושלים בנויה לנצח נצחים. על ספונג'ה במשרדים או על אבטחה בקניונים לא מספרים להם. 
 

אחרי מי יודע כמה סיפורי קליטה קשים וכואבים, של עדות המזרח, והאתיופים, ועממי רוסיה הנחשלים יותר, אולי כדאי לרענן מעט את הנהלים במשרד הקליטה. אולי כדאי ששליחי הסוכנות יקפצו מדי פעם לארץ, אולי לבאר שבע. ינהלו שיחה עם סטס מרדכייב, ילמדו מפיו מה לספר ליהודים הטובים שם בקווקז. אולי לפני שהם ממהרים לארוז, שיידעו שיש כמה רחובות בארץ שאינם זבים חלב ודבש. שלא יבואו לכאן ויחד עם ירושלים הקדושה לנצח יתנפצו גם חלומותיהם וחייהם.

וידוי: בארון הספרים הלא לגמרי קטן שלי אין אף לא ספר אחד של המשוררת זלדה. וידוי נוסף הנגזר מהווידוי הראשון: עברו שנים רבות מאז ימי בית הספר התיכון, כבר אינני זוכר, אבל אני כמעט משוכנע שלא למדנו שם משירי  זלדה - או בשמה המלא זלדה שניאורסון מישקובסקי, כך שזרז כלשהו לפקוד חנות ספרים כלשהי ולבקש משהו משלה לא היה. אבל זו איננה חוכמה. כשמערכת החינוך עושה מלאכה כה יסודית ויפה בהשנאת הידע על כל סוגיו על התלמידים, אין סיבה שדווקא זלדה תצליח להימלט מציפורני הקלגסים היושבים בירושלים. 


 

אלמלא הסדרה החדשה “העברים" שתעלה מחר לשידור בערוץ הראשון, לא סביר שהשם זלדה, לו הייתי נתקל בו בחנות ספרים, היה מעורר בהדיוט כמוני איזה הד של זיכרון עמום. כעת אני לא מתחייב שארכוש אותו, אבל לפחות אשלוף מהמדף ואדפדף. בוודאי יהיו עוד עשרה כמוני לפחות. מישהו מהם עוד עשוי, לא עלינו, לפתח עניין מתמשך בשירה ופחות בלדרוס אנשים בכביש בנהיגה פרועה. מי יודע אנה נגיע ככה אם נחזיר מעט קולטורה לארץ הזו. 

גזירה שווה היא בעניינו של ר' דוד בוזגלו, המוגדר כגדול פייטני מרוקו בעת החדשה. מה לעשות ובצ'רנוביץ', מקום הולדתם של זקני, לא הרבו להאזין לפיוטיו הנפלאים של ר' דוד בוזגלו וככה נמנעה ממני ההיכרות עם המשורר הגאון. “העברים" תערוך בינינו היכרות שעד כה תפוצת ישראל בתבל מנעה. 

את ברנר, ז'בוטינסקי, רחל ולאה גולדברג אין צורך להציג. אבל לשמוע את חיים באר, עמוס עוז, חוה אלברשטיין, יהודית רביץ ועוד מספרים את סיפורם? מתעורר החשק לשמוע ולדעת עוד.
 

 לא כל הפרקים בסדרה שניתנו לביקורת שומרים על רמה שווה. יש כאלה מצועצעים יותר, מנדנדים מעט בתעלולי טלוויזיה, מזניחים מעט את “הבשר" עצמו. יש יותר מדי רגעים שהם נוטים מכיוון ניתוח היסטורי לעבר ביוגרפיה שניתן למוצאה בכל ויקיפדיה ואנציקלופדיה, ומתעוררת השאלה למה בעצם אנו צופים בזה. 
 

אלא שאז עולה על המסך, נגיד, חיים באר, ומציג את ברנר בלשון חכמה ובהירה כמגדלור לספרות העברית, ואת חשיבותו העצומה לניסוח הנורמליות שאליה עם ישראל צריך לשאוף. ואז כל מחשבה על דילוג ל"האח הגדול" המשודרת במקביל מסתלקת לה בבושת פנים.