לסדרה החדשה והסופר מדוברת של HBO קוראים “ויניל", וכיאה לשמה, היא חוזרת לתור הזהב של תקליט הוויניל ומבטיחה שפע של סקס, סמים ורוקנרול. "ויניל", שתשודר אצלנו ממחר (בלילה בין ראשון לשני) בשעה 4:00 בבוקר – במקביל לשידור בארצות הברית – בערוץ yes Oh וחינם ב־yesVOD, היא דרמה אפית שמתארת את המתרחש מאחורי הקלעים בתעשיית המוזיקה בניו יורק של שנות ה־70. הרעיון המקורי לסדרה היה של לא אחר מאשר מיק ג'אגר, שסיפר ל"אינדיפדנט" הבריטי: “כבר שנים שהיה לי רעיון לסרט שמתרחש בתעשיית המוזיקה, פיתחנו אותו ופיתחנו אותו... זה היה רעיון מאוד מתפרס".
ג'אגר – איש שיודע דבר או שניים על חיי הרוקנרול – יצר את הסדרה יחד עם מרטין סקורסזה, שביים ב־2008 את הסרט התיעודי על הרולינג סטונס, Shine a Light; ועם טרנס ווינטר, שהיה בין כותבי ומפיקי “הסופרנוס" ויצר את הסדרה “אימפריית הפשע", שבה שיתף פעולה עם סקורסזה, ואחר כך אף כתב את התסריט לסרטו של סקורסזה, “הזאב מוול סטריט".
השחקן בובי קנאבלי מ"אימפריית הפשע" (ששיחק גם ב"יסמין הכחולה" של וודי אלן) גויס לתפקיד הראשי ב"ויניל", ושם הוא מגלם את ריצ'י פינסטרה – איש תעשייה שמנסה להחיות את הלייבל הדועך שלו על ידי מכירתו לחברת תקליטים גרמנית. פרק הפיילוט הכפול מתחיל מנקודת השפל שלו – הוא קונה קוק בסמטה אפלה ומסניף הכל באוטו כאילו חייו תלויים בזה. אחר כך סדרה של פלאשבקים מספרת לנו איך הוא הגיע למצב הזה ואיך הוא בכלל התחיל את הקריירה שלו בתעשייה – לגמרי במקרה ומתוך אהבה טהורה למוזיקה.
גם הליהוק מבטיח
העלילה הבדיונית של “ויניל" בנויה מסביב ללהקות אמיתיות משנות ה־70, בדיוק כמו שהדמויות המומצאות ב"אימפריית הפשע" עושות עסקים מפוקפקים עם מאפיונרים אמיתיים משנות ה־20 וה־30. כבר בפרק הפיילוט מתווכח פינסטרה עם רוברט פלאנט מלד זפלין והולך להופעה של הניו יורק דולס. וכמו ב"אימפריית הפשע", גם כאן ביים סקורסזה רק את פרק הפיילוט (לפחות בינתיים), כשפרקי ההמשך יעוצבו בצלמו ובדמותו. “רציתי לעשות את זה במשך המון זמן, והייתי מאוד מעורב בעונה הראשונה", אמר סקורסזה. “פיקחתי על ההפקה ועבדתי על הטון הכללי ועל המוזיקה. אני מתכוון להמשיך ולהיות מעורב בכמה פרקים שאני רק יכול, ואני מקווה לביים עוד כמה".
הבחירה בתחילת שנות ה־70 כרקע לעלילה אינה מקרית מבחינתו של סקורסזה, שרצה לתאר את המהפכה המוזיקלית שהתרחשה בשנים האלו – פריצת הרוק, הגלאם רוק, הדיסקו והפופ, המעבר של המוזיקה השחורה למיינסטרים וניצני ההיפ הופ.
אוליביה ויילד מגלמת בסדרה את אשתו של פינסטרה, שעזבה קריירת דוגמנות ואת הפקטורי של אנדי וורהול לטובת חיי הבורגנות, שמתגלים לה כפחות רגועים ממה שהיא קיוותה. ג'ונו טמפל (הבת של הבמאי הבריטי ג'וליאן טמפל, שהתפרסם בזכות סרטו על הסקס פיסטולס, “תרמית הרוקנרול הגדולה", והפך לקולנוען הרשמי של הפאנק הבריטי) מגלמת עובדת זוטרה בלייבל של פינסטרה, שמגלה את הדבר הלוהט הבא: להקת פאנק עם סולן בריטי (להקה שמבחינה היסטורית בשום אופן לא הייתה יכולה להתקיים ב־73', כפי שטוענת הסדרה), שאותו מגלם ג'יימס ג'אגר, בנו של מיק ג'אגר מג'רי הול – שכולם הולכים לראות את הסדרה כדי לבדוק עד כמה הוא דומה לאביו. כך שאפילו ברמת הליהוק, “ויניל" עמוסה בטריוויית פופ וברפרנסים לעולם המוזיקה האמיתי.
40 שנה עברו מאז שלטו בעולם כוכבי הרוק ארוכי השיער ורחבי הנחיריים והגרופיות קלות הדעת וקופצניות הדדיים. בזמן הזה קיבלנו אינספור יצירות נוסטלגיות, דרמטיות, דוקומנטריות, עלילתיות, רפלקסיביות, פרודיות או אקדמיות על השילוש הקדוש של סקס, סמים ורוקנרול, וגם על התעשייה המלוכלכת שעומדת מאחוריו, ובכל מדיום אפשרי. כולנו ראינו את “ספיינל טאפ" ואת “כמעט מפורסמים". נשאלת השאלה – מה כבר אפשר להגיד על הנושא שעוד לא נאמר? האם אפשר להגיד את זה בצורה אחרת ולהימנע מקלישאות? אכן שאלות קשות. נחכה ונראה.