בדיקת עיניים: הנה נפתולי הנפש החרדית, מידיעת חדרי חדרים חרדיים

יהיה מעניין לראות פעם דרמת טלוויזיה - סרטים כבר נעשו - שנעשתה בידי יוצרים חרדים ועוסקת בנפתולי הנפש החרדית, מעיניים חרדיות, מידיעת חדרי חדרים חרדיים, כי עד אז ניאלץ להסתפק ביצירות דוגמת "תפוחים מן המדבר".
 

ייאמר כאן מיד: "תפוחים מן המדבר", שנעשתה על פי סיפור של סביון ליברכט, היא סדרת דרמה מהצד הטוב של המפה. היא מחזיקה היטב את הצופה מול המסך, המשחק טוב, אינו נופל לפחים יקושים מעצבנים של חילונים שמנסים לחקות מימיקה חרדית בצליעה של תחפושת פורים. בסדר. בסך הכל לגמרי בסדר.
 

ושוב: היא סיפור על חרדים שנכתב ובוצע בידי חילונים. בטח השיגו לעצמם יועץ חרדים, או דתל"שים ידידותיים, אבל דוס בוער בזעם, חרדי המתבונן בבעתה בעולם החטא של החופשיים, או נמק בייסורי גיהינום של התלבטותו הפנימית אם לקחת בשירותים שאכטה מסיגריה ביום שבת ולראות אם אלוהים יכה אותו נפש - אחד כזה לא גייסו לשורותיהם. 
 

כך שאף על פי שהשלד הסיפורי עומד היטב, וידה האמונה של ליברכט ניכרת בו לאורך הדרך, הגישה ל"עניין" ישירה וצורמת. רבקה, גיבורת הסיפור, בת יחידה להורים חרדים, למדה בסמינר למורות, עובדת בגמ"ח, אבל נפשה כמהה למחוזות אחרים ואסורים. היא בורחת מהעבודה למוזיאון לראות ציורים ובעצמה מפליאה לצייר. היא נעצרת במקרה ליד אולם שבו נערכים ריקודי עם ונפשה נשבית בפעילות קלת הדעת. אחר כך היא שבה הביתה אל אמה, אשר חייה חולפים ליד הכביסה והבישולים ולצד אביה הזועם והקפדן. וכל זה בערך תוך חמש עד שבע דקות. הלו, לא ראינו כבר סיפורים כאלה? לא שמענו כאלה? איפה המרומז? המעודן? ישר ללכת עם הפטיש?
 

בוודאי שקל לצופה החילוני להזדהות. ואפשר להניח שמרבית הצופים הם חילונים. חרדים, מלבד רבקה, הרי אינם צופים בטלוויזיה, או לפחות כך סיפרו לנו החילונים. "תפוחים מן המדבר" קובעת בקלילות אלגנטית מי הגוד גאי. במקרה זה, רבקה היפה שנשמתה ממריאה למרחבים היא הגוד גירל. ומי הבד גאי? אבא של רבקה צר המוחין, מחוטט הפנים, הבלתי מגולח, איש סר וזעף, המבקש להשיא את בתו לאלמן עם שלושה ילדים. פיכסה. אנחנו הרי הטובים. אין ספק: לצופה חילוני הסדרה הזו תחליק בגרון כמו ממתק.

הנה עבר לו יום האישה הבינלאומי, הנשים הבינלאומיות זכו בצדק לכבוד המגיע להן, וגם המגזר החילוני, בדומה לאופן הנדיב שבו נהגו כלפיו ב"תפוחים מן המדבר", זוכה לתוספת כבוד משלו. 
 

רות קוליאן, אישה חרדית, נשואה ואם לחמישה, החליטה להתמודד לכנסת בבחירות האחרונות בראש רשימת נשים חרדיות. יעדי הרשימה שהציבה הם להציף את בעיות הנשים בכלל ואת בעיות הנשים החרדיות, במקומות שבהם הן נתונות לקיפוח והדרה, כמו למשל בבתי הדין הרבניים.
 

קוליאן יוצאת לדרך ללא סיוע או מימון חיצוני, מגובה בתמיכת משפחתה הגרעינית - בעלה ובנותיה ובנה הצעירים. היא נתקלת בקשיים הצפויים. הרחוב החרדי מתייחס אליה בשלילה. רבנים תוקפים אותה, החל מכך שהיא פוגעת בהלכה, האומרת שאישה כבודה בת מלך פנימה, עד שהיא זקוקה לטיפול פסיכיאטרי. בג"ץ לא מעוניין להכניס ידיים לקלחת הזו, וכשהיא עותרת בדרישה למנוע תקציבים ממפלגות שאינן משבצות נשים ברשימותיהן, היא נדחית.

הסרט זרוע בפנינים קולנועיות. הוא לוכד היטב את קוליאן המרשימה ברגעים של חשש, בדידות, כישלון - ויש לה בשפע מאלה. היא הכריזה מלחמה על ממסד עצום שרואה בה מטרד קטן, פחות מיתוש.
 

"בבית הספר אמרו שצריך להצביע ש"ס", אומר קול בסרט. אין בית ספר שאומר לתלמידים לדרבן את הוריהם להצביע לרות. הסיכויים שלה הרבה פחות מקלושים. וכשנספרות המעטפות, מתברר שהצליחה לגרד לעצמה 1,870 קולות.
 

"יהודיה" יעשה לרות קוליאן שירות מצוין. הוא מעניק לה חשיפה נוספת, הכרה שהיא ראויה לה. הוא מדרגה אחת במעלה הארוך שבו אין לאישה הנחושה הזו ספק שהיא מתכוונת להמשיך לצעוד. הכנסת זקוקה לנשים טובות כדוגמתה. אני כבר שוקל להצביע לה.

 

ובדומה ל"תפוחים מן המדבר", צופה חילוני ימצא עצמו מרוצה מתיעוד מאבקה של קוליאן. הבמאיות רוני אבולעפיה ואירית דקל שלפו את השדון המגיח על קפיץ מקופסה בדמותו של עו"ד דב הלברטל, שאפשר להיות בטוחים שיספק את הסחורה הרצויה. ואכן, הלברטל לא אכזב. הוא הגיע בזריזות מהפירוש המוטעה של קוליאן ליהדות ולמקומה של האישה - לפי דעתו - ומשם המשיך להתבוללות ולכיליון. לא פחות. סרט מצוין, יאמר צופה חילוני לאשתו, ובלב צודק ומרוצה יזפזפ לכדורגל.    
 

שוב נעדר מקומה של האישה החרדית - לא קוליאן אלא אחת בת מלך פנימה, שתדבר, שתספר, שתחשוף. לא משנה מה. שתאמר, אושרי הוא בהבאת ילדים לעולם, בהעמדת מכונות כביסה ובמתן האפשרות לבעלי ללמוד תורה כל היום. או שתאמר, טוב שיש קוליאן בעולם, נמאס לי להיות שפחה ומכונה לייצור ילדים. אחת כזו לא הייתה בסרט כדי לקיים שיחה עם קוליאן, וחבל. שוב סיפרו לי, דרך קוליאן, שאני צופה צודק ונאור. את זה כבר שמעתי. ספרו לי משהו אחר.

בין שאר מעשים דוחים של יחסי ציבור, כרעה השבוע ברך התקשורת האלקטרונית והמודפסת בפני קשת - או רשת - ושידרה/הדפיסה את החדשות הלוהטות בדבר מעברו הסנסציוני של צביקה הדר מקשת לרשת, או מרשת לקשת, או משתיהן לשתיהן, או להפך.

 

מכיוון שאינני מבדיל בין שתי הזכייניות, ומתעניין בהבדלים עוד פחות, ומכיוון שמלבד המקורבים לעניין אני די משוכנע שהמעבר של הדר מעניין את הסבתא של הצופים, קשה ומקומם היה להסביר את הסיבה. למה לעשות שירות כזה למען הזכיינית הזוכה בשירותיו של הטאלנט, שממילא לא יראה פנים על המסך במשך חודשים ארוכים כשהוא עובד על הפורמטים המובטחים החדשים. למה לעבוד בשירות קשת/רשת/ששת/פלשת, לדווח בהתלהבות על אירוע חסר עניין, וכל זה עוד ללא תמורה. 
 

או שיש תמורה כלשהי ואיננו מודעים לה. אולי עוד יבוא רגע ונבין. מי שראויים לדעת שנדחף להם לגרון, כמו באין ספור מקרים בתקשורת, תוכן שיווקי בצורה זו או אחרת, הם המאזינים והקוראים והצופים. מגיע להם, אם כך, פיצוי. אולי בדמות קורס טלוויזיוני בצריכה ממוצעת - אפילו לא מתקדמת - של תקשורת. וינחה אותו, בזכיינית החדשה, צביקה הדר.