סדרת הטלוויזיה הראשונה של הסופר הרלן קובן - תענוג עלילתי נדיר

עתים רחוקות מתיישבים מול סדרת טלוויזיה וכשקמים מהכורסה לא אומרים “חבל על הזמן שבזבזתי פה". “החמישייה", סדרת הטלוויזיה הראשונה שכתב הסופר הרלן קובן, היא מהחומר הטוב הזה. אני לא גרופי של ספרי קובן. אם כבר, אז להפך. ניסיתי לקרוא שניים וסיימתי ממש בשיניים. הוא שקוף לטעמי, בעיקר אשף של טכניקה ולוקה מאוד בענייני נשמה. והנה דווקא סדרת הטלוויזיה הראשונה שלו היא חומר מצוין.
 

בתקציר, הסדרה מספרת על קבוצת חברים שאחיו בן ה־5 של אחד מהם נעלם. הוא מוכרז כמת ומי שהודה ברציחתו נידון למאסר עולם. חולפות יותר מ־15 שנים והדנ"א של האח הנעלם נמצא בזירת רצח טרי. עכשיו המשטרה והחברים יוצאים למסע חיפושים אחריו, שהוא גם מסע אישי של כל אחד מהם. 

“החמישייה" היא סלט עלילתי ואישי רקוח היטב. ידו של איש המקצוע ניכרת היטב בכל פינה. היא מתרחשת באזור אורבני מצומצם, אבל הרושם ברור: זה אינו הכפר הנידח השגרתי, שכמו בסדרות קודמות מעשה הרצח מוציא שלדים רדומים מהארונות. יהיו שלדים ב"החמישייה". זה בטוח. אבל מהארון שלה הם ייצאו בקריצת עין ובפליק־פלאק לאחור, יגידו “מה עניינים, אחי". איזה תענוג.

אכול דרעק, אומר המשפט המוכר, חמישה מיליארד זבובים אינם טועים. לא פחות מ־17.3 מיליון איש, אישה וילד בארצות הברית, כך על פי נתוני הוט, צפו בפרק פתיחת העונה החדשה של “NCIS ניו אורלינס". 
 

לא ישבתי עם הנהלת החשבונות ואינני יכול להעריך כמה אנשים ברחבי המדינות באמריקה ובעולם צופים בגרסאות השונות, המתרחשות בערים השונות, של הסדרה הנוספת מהז'אנר, CSI, וכמה צופים ברחבי העולם מצטרפים למספר הזה, אבל דבר אחד אני יודע: גם אם תעמדו עם אקדח מכוון לרקתי (לא מילולית כמובן, שאז אני אודה בכל מה שתבקשו), CSI לגרסותיה היא דרעק.
 

לא יודע, כמו הזבובים, ולא הצלחתי לפענח במה ואיך ה־CSIים קולעות לטעמם של כל כך הרבה צופים. כמה תפלות משומשת ושחוקה אפשר לדחוס לפרק אחד של כל סדרה. מלבד כמה רחובות ברקע, כל הסדרות אותו דבר. 
 

בשבת זה היה בניו אורלינס, אז גירדו כמה ניצבים שהולבשו בצבעים עאלק ססגוניים והם עאלק מאוד שמחו ונענעו ישבן בקצב של עאלק חגיגת מרדי גרא. לפני שבוע צילמו במיאמי, אז כרקע הושתלו צילומי לשונות הים בין המלונות וניצבים בבגדי תיירים פרחוניים. בשבוע הבא במנהטן הבנויה - הכינו את הניצבים האפרו־אמריקאים ומשהו מהכספומט של קו האופק המוכר.
 

מה חשובה העלילה? הטקסטים אותם טקסטים. ג'ורג' אומר משהו שנון וג'ורג'יה עונה לו בשנינה משלה. ופול ופולה עם פגיעה אישית או גופנית כלשהי, גרושה מתבגרת בודדה, או נכה טוב לב על כיסא גלגלים, מוסיפים שנינות משלהם. ואז נכנס האיש הטכני של הצוות, גיק שחפני בחולצת משבצות מכופתרת עד הגרון, עם איזה פרט מידע שמצא, וכל הצוות טס לשטח. במדרגות הם מגיעים למסקנה שאם רמת האוויר שהייתה בריאותיו של הנרצח כוללת עשירית גרם גבוהה יותר של חנקן, והיום יום שלישי, ובדיוק עבר בשמיים המטוס של טראמפ שמשתמש בנוזלי קירור שיש בהם מיץ אשכוליות, אז ראש הקמפיין של הילרי קלינטון הוא הרוצח. 

 

וכל היופי הזה מוגש בצילום רוטט וקופצני מג'ורג' לג'ורג'יה, מפול לפולה, ועוד לפני שאהבל כמוני מצליח לרדת לעומקה של החוכמה של פול, התמונה רצה כבר שלוש מגמות קדימה, ועכשיו לך תבין מי נגד מי. 
 

בפרק ששודר ביום שבת האחרון, הרוצח (הראשון) נלכד אחרי ארבע דקות בעזרת טריק טכנולוגי כלשהו עם הטלפון הסלולרי שלא הבנתי - אני בקושי צולח את כל התפריטים כדי לשלוח תמונה באס־אם־אס, ואלה, שיהיו בריאים, לוכדים איתו רוצחים - ומוביל ללכידתה של קושרת נוספת. שוב לא הבנתי איך, אהבל שכמוני, ומתברר שהתוכנית מאחורי כל מעשי הרצח היא להפיל את המשטר האמריקאי, ולא פחות מ־90 קושרים נפגשו בניו אורלינס לטובת המטרה. ועוד אני עוקב בנשימה עצורה אחר המזימה נגד אמריקה, מתברר שהפרק נגמר. 
 

למה? כמה? כובע? נגמר. איפה הקאץ'? אין. הקאץ' הוא בהתחכמויות. בשנינויות. בבלבולי מוח. ומרוב בלבולי מוח אין סדרה. וככה, בדיוק ככה, נגדש אפיק הוט 3 בבלבולי מוח בסגנון NCIS עונה שנייה, ו־CSI עונה 13, והיד עוד נטויה. ועוד איך נטויה. ארץ גדולה היא אמריקה וערים רבות לה כדי למקם בהן עוד, נגיד, CSI ספר לסבתא.
 

אולי יבוא יום, באיזה עתיד רחוק־רחוק ונורא, ותתרחש קטסטרופה וייגמרו הערים בארצות הברית שניתן להוסיף לשמן CSI ולייצר גרסה נוספת של סדרת המתח הזאת. ואז מה יהיה? מה יעשו הצופים ברחבי הכדור? איך יצליחו להסתדר בלי המוצר המלאכותי והמשומש הזה? קשה לתאר זמן נורא כל כך. מי ייתן ולא נדע לעולם.

בערב החג וביום העצמאות עצמו שודרו באפיק יס קולנוע ישראלי הסרטים "גבעת חלפון אינה עונה", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "הלהקה" ועוד. הפתעה גדולה לא הייתה כאן. כבר נדמה שזה לא יום העצמאות אם מלבד טקס הדלקת המשואות ושאלת ראש הממשלה בחידון התנ"ך לא משודרים איפשהו "גבעת חלפון אינה עונה", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "הלהקה". והגשש. לא עקבתי אחרי כל הערוצים, אבל בטוח שהיו שידורים של הגשש. בזמן האחרון נראה לי שערוץ 20 השתלטו על שידורי הגשש, אבל בטוח שהיה גם באיזה ערוץ אחר. איך אפשר עצמאות בלי הגשש.

 

ובסך הכל תרדמה. אותה טלוויזיה, אותם שידורים, רק המספר משתנה משנה לשנה. אותו "חגיגה בסנוקר", אותו "גבעת חלפון אינה עונה", רק מניין השנים גדל. אפשר, כמובן, לטעון שאין טעם להשקיע בהפקת שידורים יקרים, כי עם ישראל הממלא את השמורות וצר על הכנרת ממילא לא יצפה בהם. אבל טענה כזו בוודאי לא עומדת כשמשווים את תפוקת התקשורת הכתובה, את המאמץ המיוחד המושקע במגזינים השונים מול נמנום הטלוויזיות.
 

ואם השידורים, אגב, יהיו שונים מעט משנים קודמות, עם ישראל עשוי לגלות בהם עניין. נראה לי כי בשנים האחרונות פחת מעט העניין שלי בשאלת ראש הממשלה בחידון התנ"ך, אבל בשביל גריבן או גראבן חדש ואיכותי לא מן הנמנע שהייתי מתיישב מול המסך. ליד הכנרת, עושה פרצופי פרימט קדום למצלמה, ממילא לא תמצאו אותי. אני לא מתכוון להעלות כאן רעיונות לשידורים. לא זו העבודה שלי. אבל מגיע לעמישראל שלא יוותרו לו מראש על הטלוויזיה של יום העצמאות. לא בטוח שאבא שלי, או הבן שלי, מעוניינים לדעת בעל פה כל מילה של ויקטור חסון וסרג'יו קונסטנצה.