איך נראים חייהם של הומוסקסואלים קשישים בישראל? סרט חדש חושף את המציאות המדכדכת

אחת לשבוע מתכנסת חבורת הומואים בגילים 60 עד 80 בחדר במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב ללבן נושאים שמעוררים חייהם כגברים מזדקנים הנמשכים לבני מינם. גוף שנחלש ומאבד מכוחו ונעוריו, משיכה לגברים צעירים בקהילה המקדשת נעורים, ובדידות. הרבה בדידות.  

סרטים על גייז מכניסים אותי בדרך כלל למגננה. לא שאני מזלזל חס וחלילה בקושי, אבל אין לי כוח לעוד תיאור עצוב של החיים עם הסוד, עם החשש ממה שתגיד הסביבה, עם ההחלטה והאומץ והיציאה מהארון וכו'. כבר היינו בסרט הזה, כבר ראינו אותו, ועם כל הכבוד, זה כאילו שתכריחו אותי לצפות ב־80 גרסאות שונות של שרון סטון פותחת רגליים בחקירה ב"אינסטינקט בסיסי" ומייקל דאגלס מנגב את הזיעה. בחמש הפעמים הראשונות זה משעשע. אחר כך בא לך לברוח למזנון. ובכלל אחרי קייטלין ברוס ג'נר קרדשיאן קשה להאמין שמשהו בנושא עוד לא נטחן, נבזז, קוזז, בכל גרסה צבועה ומלאכותית של גועל נפש.

אז טעיתי. מותר לי. "גולדן בויז", סרט על גייז, הוא אחלה סרט. כלומר, לא כזה שתצאו ממנו בחיוך על הפנים, אם כבר אז להפך, אבל "גולדן בויז" אינו מסרטי הגייז שכבר ראיתם: הוא מקורי, מזווית לא מוכרת, וגם תוקע לצופה בעיטה בבטן. יופי של דיכאון של סרט. 

זה אינו מצעד הגאווה עם עליצותו המוחצנת חסרת הדאגה. השיבו לארון את הדגלים הצבעוניים, את הבגדים החושפניים ואת תכשירי האיפור. לא תזדקקו להם בסרט הזה כדי ללוות את חבורת הקשישים המשנעים במאמץ את גופם המסורבל. בגילם הם כבר פטורים מלנופף בדגלים החיצוניים הפופולריים של הקהילה. מה שמטריד אותם הוא לא איזה צעיף ססגוני להניח על גופם. הם יותר מתרכזים בשאלה מי יעזור להם להתקלח. 

כאן, בחדר בגן מאיר, זו הומוסקסואליות נטו, קיומית, בגובה העיניים. עם לחץ דם פה וקרענק שם שאינם חסים על אף אדם הצולח גיל מסוים, ללא אפליה בין העדפותיו המיניות, עם הבדידות שמאיימת לתקוף. וכ"בונוס" לכל אלה, באה ההעדפה המינית המקטינה את מרחב האפשרויות למציאת בן זוג. "אנחנו מיעוט בתוך מיעוט", אומר אחד המשתתפים בקבוצה.

ה"גולדן בויז" אינם אנשים משולי החברה. הם בעלי משפחות, בעלי עבודות מסודרות, חשפו בפני קרוביהם כבר לפני שנים רבות את נטייתם המינית. דווקא סך כל אלה יוצר סרט איכותי, לא קל לצפייה, על זקנה, על הקשיים שלה. לא קייטלין קשקוש דוחה ג'נר. פשוט הומוסקסואל זקן.

האלופה הפועל באר שבע הגיעה לתוכנית חרצופי הספורט הכי מופרעת בטלוויזיה. 

התנצלות בפני שכנַי לבניין על שאגות הצחוק הרמות שהרעידו את קירות הסלון בביתי ביום ראשון האחרון בלילה במהלך הצפייה ב"בובה של לילה", שהוקדשה - עד כמה שניתן להשתמש במילה המעודנת "הוקדשה" באירוע הטלוויזיוני הזה, לזכיית הקבוצה מבירת הנגב באליפות המדינה בכדורגל. 

את "בובה של לילה" לא צריך לנתח. יש לה פטור מהטיפול הרגיל שמנסה לרדת לעומק העניינים, בגלל סיבה פשוטה: היא מצחיקה. ועוד איך מצחיקה. ואסור לזלזל בעניין הזה של להצחיק. יש תוכניות שאמורות להצחיק בטלוויזיה ומעוררות בי רצון לפגוע פיזית במסך או לברוח לאיזו פינה ולמרר בבכי. 

"בובה של לילה" מצחיקה. היא צרחנית. היא גסה (ברלד יכול לשחרר שם נפיחות). היא ירודה (ברלד יכול לשחרר שם נפיחות). היא בוטה (ברלד וכו'). ולא במקרה היא אוספת את כל האיכויות הללו. מאחורי הטקסטים הבוטים יש אוזן רגישה וכמה עטים אינטליגנטיים שקולטים היטב את הפינות המחוספסות של הספורט הישראלי ואת הטיפוסים שמסתובבים בו. 

ככה למשל אלי אוחנה חוטף מה שמגיע לו. ומשה פרימו חוטף. וגם שליימה חוטף. ואלה רק הקבועים. ויצפאן שם. והתוכנית הזו היא האמ'אמא של המצחיקה. מה נעשה בלעדיה כל הקיץ הזה?
 

אדם וורן נחטף בגיל 8 ומוכרז כמת לאחר שפדופיל מוכר מודה, תחת חקירה קשה, ברציחתו. עשר שנים מאוחר יותר מופיע נער הטוען כי הוא אדם וכי הוחזק כל השנים במרתף תחת האדמה. בדיקת דנ"א מוכיחה כי הוא הנער האבוד.

השנים מאז נחטף מטלטלות את המשפחה. האם קלייר מתקדמת בפוליטיקה על הטיקט של ביטחון המשפחה. האב מנהל רומן עם הבלשית שחקרה את ההיעלמות. האח הגדול מתמכר לאלכוהול. האחות מוכנה לבצע כל פשע כדי להביא לניצחון אמה בבחירות.

יש סדרות שמדביקות אותך לכיסא, יש כאלו שגורמות לך להתחיל לרחף מעליו. למשל "אקסטנט" עם האלי ברי שחזרה מהחלל בהריון והדביקה אותי לכיסא בשני פרקיה הראשונים. אחר כך, כשהתברר שבעצם אין לסדרה עלילה, ולא רק זה, האין עלילה חודשה לעונה נוספת של אין עלילה, ריחפתי לי כמו כדור פורח מהכורסה עד לתקרה ולחדרים אחרים בבית, כשקול הבכי של ברי - למעשה האלמנט היחיד בסדרה - רודף אותי לכל פינה.

"המשפחה" הדביקה אותי לכיסא בבעיטה אחת מהרגע הראשון. המראה של אדם וורן לבוש בלויי סחבות הנכנס לתחנת משטרה, מצביע על תמונת הילד הנעדר ועל עצמו, הייתה דרך נהדרת לפתוח סדרה. 

תסריטאי "המשפחה" לא נסחפו לנתיב השחוק ורווי הדמעות של המשפחה החווה את הקשיים בניסיונות להסתגל מחדש, אלא המשיכו לבעוט את העלילה לכיוון הקונספירציה, הפוליטיקה המכוערת, הקנוניה והחשדות שהתאמתו, שהנער שהופיע על סף תחנת המשטרה אינו אדם וורן הנעלם.

ופתאום, בערך בפרק השמיני, הסדרה נבלמה. כמעט כל אנרגיית התנועה שלה תועלה לחיפושים אחר סוכן ה־FBI הנעלם שלא כל כך רלוונטי לעלילה. לעוד ועוד תמונות תקריב אטיות של אם המשפחה המיוסרת, שכבר נבחרה למושלת. לבת הנכלולית היוצאת מהארון. 

פתאום, בלי להרגיש, גיליתי שאני מרחף באוויר כמו כדור פורח, גבוה־גבוה לעבר התקרה, והקולות הרודפים הם לא של האלי ברי הבוכייה אלא של יללות האם המושלת שרגע אחד לא מסוגלת לשאת את הנער שנמצא בביתה, ובמשנהו הוא "האני" שלה היקר. 

ואז, בתמונת הסיום, כשמתברר שאדם וורן כלל לא מת, והוא חי ובועט לגמרי ומחכה בקוצר רוח לעונה השנייה של הסדרה כדי לבוא ולסגור חשבונות, התבררה לי הקונספירציה האמיתית ב"המשפחה": הסדרה הייתה בנויה במקור משבעה־שמונה פרקים. כשראו אנשי ההפקה שהיא מצליחה, החליטו למתוח אותה ל־12 פרקים. אבל את הכדורים במחסנית של התסריט הם כבר סיימו, אז בפרק האחרון השיבו את אדם וורן לחיים, גם כדי שיהיה תירוץ לכך שמתחו את הסדרה כמו מסטיק, וגם כדי שתהיה מקפצה לעונה נוספת. 

ואותי השאירו תקוע על התקרה עם היללות של האלי ברי. עכשיו איך יורדים מפה?