עבודה מועדפת: הנשיא ארדואן היה צריך את חלי לוי לידו

“גיבורים", ערוץ 10, ימי א', 21:00

מה יש לנו: עם כל הכבוד וההערכה, הם לא גיבורים גדולים. בסך הכל עושים את העבודה שלהם. רופא לא יותר גיבור מנגר שבונה ספה שלא תתמוטט ותגרום ליושבים עליה שברים בגפיים.

לא ברור למה קוראים להם “גיבורים". כלומר, ברור לנו למה: כדי להרעיש יותר. לפמפם את הדרמה. כדי להדביק אותנו למסך. אבל גיבורי “גיבורים", עם כל הכבוד וההערכה, הם לא גיבורים גדולים. הם לא נשכבים על רימונים חיים למעננו, למשל. הם בסך הכל עושים את העבודה שלהם. מנתח חותך כבד כי למד והתמחה איך לחתוך כבד. קצינת משטרה מנהלת פינוי חפץ חשוד מתחנת דלק כי למדה והתמחתה בניהול אזורים עם פוטנציאל לאסון.

הגבורה של “גיבורים" היא בסך הכל עניין של כמות קילוגרם דרמה למטר מרובע. רופא אינו גיבור יותר מנגר מומחה הבונה ספה שלא תתמוטט תחת יושביה ותגרום להם שברים בגפיים. הרופא בסך הכל מצטלם טוב יותר. כמה דרמה כבר יכולה להיוולד מתצלומים ארוכים של נגר מרעיש עולמות עם פטיש ומורח דבק מגע? או רפד שעובד עם מכונת תפירה ומחבר את פינות בד הכריות?

אבל רופא הוא משהו. רופא נוגע לנו בפחדים העמוקים. לא שיש לו שליטה רבה בנעשה שם בפנים. הוא פשוט מיומן יותר בעבודה עם פטיש ודבק מגע בקרביים של הגוף האנושי. אני מכיר, אגב - כולנו מכירים - רופאים ששכחו שהם לא יותר מנגרים, ומאמינים שהם חצי אלוהים, ובתור שכאלה הם מתייחסים לפציינטים כאל לא יותר מערבוביה של רקמות שנדבקה להם לקצה אזמל המנתחים. על טיפוסים כאלה הייתי שמח לראות סדרה.

בעצמי עברתי לפני מספר שנים פרוצדורה רפואית אצל כמה פרופסורים כאלה. הם התבוננו בי, בכאבים שסבלתי מהם, כאילו אני שקוף, לא יותר מברבי שלחצו לה על הבטן והיא צורחת. היה נחמד לראות איך מכופפים כמה אלים כאלה בעיני עצמם ומחזירים אותם לקרקע, לממדים שפויים.

אבל כאמור, לא מדובר בתוכנית כבקשתך. כך נאלצתי לצפות ב־80 דקות ארוכות מאוד של סיפורי “גיבורים". הם אנשים טובים, אלה שמשתתפים בסדרה. אכפתיים, משקיעים את הנשמה, לפעמים גם על חשבון המשפחה. הסדרה מתוקתקת בידי מקצוענים. שומרת על קצב, על מתח. אומנם היא לא המציאה את הגלגל - בנויה על מודלים מטלוויזיות זרות - אבל המעבר לרחובות ישראל נעשה באופן חלק.

אפשר היה לוותר על הדמעות של קצינת המשטרה לקראת סוף התוכנית, לפחות על חלקן, ודבר לא היה נגרע. אולי להפך. ברור היה שנשלחה במצוות ההפקה לביתו של העמית שהלך לעולמו, וגם אם צערה היה ללא ספק אותנטי, אין חוק טלוויזיוני המחייב דליפה מהעיניים. לא מתאים לדרכו של ערוץ 10.

באופן אישי לא הייתי שורף על “גיבורים" ערב כדי שיספרו לי שבשעה שאני נם בשלווה יש מי שעושה את מלאכתו כדי להגן עלי באומץ לב. אם לשוב לדרכו של ערוץ 10, הוא חרת על דגלו את העיניים הפקוחות, את הסקרנות, את חרב הביקורת המושחזת. בלב שקט הם יכולים לשלוח את “גיבורים" לערוץ 2.

ניסיון ההפיכה בטורקיה, כל הערוצים

מה היה לנו: הפתעות לא היו. ערד ניר, כמו הירדנים בגבעת התחמושת, אומר אחרי כל שתי מילים “אה". בערוץ הראשון כל העולם לא מבצע מהלך בלי תיאום עם אורי לוי. ובערוץ 10, כמו בערוץ 10.

אפתח בווידוי: הייתי בצד של הקושרים. קיוויתי לראות את ארדואן מקבל מקלט מדיני באיזו פינת חמד בקצה כדור הארץ. בלארוס, למשל. לא הייתי מעודכן לגבי מועד תחילת ההפיכה, אבל מרגע שהחל האירוע להתגלגל, כמעט לא היו הפתעות בצד הטלוויזיוני הישראלי של השידורים.

קיבלת בדיוק מה שציפית לו. בערוץ 2, מתפקע מרוב אוויר חם, צף אל השידור ערד ניר. בניגוד לסתם עמך, המשלימים שניים־שלושה משפטים ואז עוצרים לשנייה לנשום, לניר, כמו הירדנים בגבעת התחמושת, יש שיטה אחרת. אחרי כל שתי מילים הוא מבצע פאוזה קטנה להגברת המתח. אומר “אה" רב רושם, וממשיך לשתי המילים הבאות. “אני סבור, אה, כי מוקדם, אה, עדיין לקבוע, אה".

אפשר, כמובן, לומר סתם “עוד מוקדם לקבוע", אבל ככה יפספס ניר שלושה “אה", שני קילו “אני סבור" - מי יודע לאן זה עוד עשוי להידרדר. צופה מן השורה עוד עשוי להבחין שמלבד אה בה ציגלה מה, ניר לא מציף במידע רב יותר משיש באינטרנט, ביכולת ניתוח מרשימה, אבל הלו, הוא אומר “אה". הערוץ הראשון הוא בדיוק ההפך מניר. חף מ־אה ו־בה, בעל ידע רב שנים על הנעשה בעולם הערבי, מגיש עודד גרנות את המידע בצחיחות קמצנית. ביחד עם הפרשן שלו העז הערוץ הזה להיות הראשון, הרבה לפני האחרים, לקבוע שניסיון ההפיכה נכשל. את השידור ניהל, כמובן, אורי לוי. הבלורית כבר לא מה שהייתה, אבל העיניים המעט מבוהלות שם, אורי לוי תמיד שם.

כבר כתבתי כאן בעבר שאורי לוי תמיד שם: הפיכה בטורקיה באמצע הלילה, אסון באמצע היום, אורי לוי תמיד שם. או שאינו הולך הביתה אף פעם, אולי סידרו לו חדר במערכת, שם הוא מתגורר. או, כפי שאני הולך ומשתכנע, העולם אינו מבצע מהלך כלשהו בלי לתאם זאת עם אורי לוי. למשל, ניסיון ההפיכה בטורקיה: מפקד חיל האוויר הקושר מבצע תיאומים אחרונים. ארדואן בחופשה, הוא אומר לאנשיו, נושאות המטוסים של הצי השישי בדיוק מתחלפות בבוספורוס - רגע רגע, צועק איזה שליש, אורי לוי לא עובד הלילה. לחסום את הבוספורוס, צועק מפקד חיל האוויר, להודיע לאובמה שיעכב את נושאות המטוסים עד שאורי לוי חוזר.

ככה עובד כל העולם. הפיכה בארמניה, פוטין פולש לאוקראינה, אסונות מזג אוויר. הכל מתואם עם אורי לוי. עוד תראו, יום אחד הוא יפרוש ויחשוף איך הכל עבד. ובערוץ 10, כמו בערוץ 10. נדב אייל רהוט ואינטליגנטי, אלון בן דוד רהוט ואינטליגנטי. פלא שערוץ 10 לא מצליח?

כמה בקשות

מה יש לנו: נשיונל ג'יאוגרפיק מתקמצנים על מעבד תמלילים, וערוץ 10 מתקמצן על הוצאת צוות לשטח.

מתי ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ירכוש מעבד תמלילים שמסוגל להדפיס ספרות בסדר נכון ולא הפוך? כלומר, קצת קשה להבין בהתחלה, ואחר כך לעשות במהירות את החשבון שהלוקוס המחומצץ הענק שרואים על המסך לא שוקל 0531 פאונד אלא 1,350 פאונד. ושאורך האליגטור הענק שלכדו זה עתה הוא לא 012 סנטימטר אלא 210 סנטימטר. הרי לא ייתכן שאין מישהו שעובר על ההדפסות, או לפחות צופה במסך בזמן השידור, אז איך התקלה הזו נמשכת חודשים? כמה כבר עולה מעבד תמלילים חדש? 100 שקל?

מתי חדשות ערוץ 10, ובעצם חדשות כל הערוצים, יפסיקו להשתמש באותם קטעי וידיאו שוב ושוב באותה כתבה? כמה פעמים אפשר באותה מהדורה, באותה כתבה, בהפרשים של שניות, לראות את ארי הרו עולה עם ראש הממשלה והמאבטחים במדרגות אל חדר הישיבות? הרי אתם לא צריכים עצות: שדרו תמונות מהדיון המשפטי, צלמו את הבית שלו, את הכלב שלו, את התוכי שלו. כמה אפשר עם הבלוף המנג'ס הזה של שידור אותו קטע, שוב ושוב, יום אחרי יום? מה אתם, רדיו?