האנטומיה של ד"ר סופר: כוכב "גיבורים" לא התכוון להיות שחקן

ד''ר דרור סופר, מנהל יחידת הטראומה במרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב) תל אביב, משיט יאכטות, רוקד טנגו, כותב שירים, מבשל, רוכב על אופניים וסוסים, מטיס טיסנים מונחי רדיו, מה לא. האם כמי שמככב החודש בסדרה "גיבורים" בערוץ 10, הוא גם שחקן בהתהוות?

אז לא, תודה. "פנו אלי מההנהלה ושאלו אם אני מוכן להשתתף בסדרה", הוא משיב, "הסכמתי מפני שאם הדבר יביא לחשיפה של מה שאנחנו עושים בטראומה ואולי גם יביא לשינוי כלפי התחום בארץ, אז נראה ששווה לנסות. אבל אני לא הולך להיות שחקן, הגם שיש האומרים לי - ‘איזה יופי אתה משחק בסדרה’. וזה די מקומם אותי".

מדוע זה מקומם אותך?

"כי אני רופא שבא לעבודה ומרשה לצלם את מה שהוא עושה בה, ולא שחקן. שחקן לומד בעל פה תפקיד ומתחפש לרופא. לעומתו, בסדרה אני מי שאני ואין בהופעה שלי שום דבר שקשור למשחק".

השתתפת גם ב"מסביב לשעון", סרטו התיעודי של הבמאי אלכסנדר ג’וצ’מן שמתאר את העבודה ביחידת הטראומה. ייתכן שמציק לך שלאחר מאמצי־העל שאתה וחבריך משקיעים בהצלת חיי אדם, הציבור כלל אינו מודע למה שאתם עושים?

"הציבור לא מודע להרבה דברים שמתרחשים ברפואה. זה בסדר. אף אחד לא אמור לדעת הכל על הכל. אני רק מצר על העובדה שבמקרה שלנו, של הטראומה, אני מרגיש חובה להצטלם כדי שאולי כך אביא לשינוי במדיניות הרפואית כאן".

איזה שינוי?

"אנחנו צריכים יותר טראומטולוגים. כי בתנאים הנוכחיים מתוך הפונים ללימודי רפואה, רק קומץ נעשים טראומטולוגים. אנחנו בסך הכל עשרה. אבל זה לא תלוי ברופאים".

אלא במי?

“זה תלוי במי שישלם להם כסף. הרי בסופו של דבר הכל כלכלי. בא מתמחה לטראומה, מבחין שזה מדליק ושזה אחלה, אבל כבר בשנה השנייה הוא רואה שכל הרופאים האחרים מנתחים בחוץ ומרוויחים הרבה יותר ממנו, מה שמביא להם תנאי חיים יותר טובים. אז הוא אומר לעצמו שזה נחמד, אבל הוא רוצה לשפר את תנאי החיים שלו, להיות ביחסים יותר טובים עם מנהל הבנק וליהנות ולבלות יותר זמן עם משפחתו".

הטראומטולוג בעיניך הוא סגנו של אלוהים?

“אין קשר בין העיסוק שלנו לבין עניינים דתיים. זהו כירורג שמיומן בטיפול בפציעות קשות. כלומר, אם אתה רק שובר יד, אני לא הכתובת. אבל אם נפלת מגובה רב, נדרסת על ידי אוטובוס או דקרו אותך בבטן, אני הכתובת".

ואז, כל שנייה קריטית?

"לא כל שנייה, יש לנו עד שעה כדי להציל את מי שמובא אלינו. אסור ללכת שולל אחר סדרות טלוויזיה, שם מריצים מהר קדימה וגם מוסיפים מוזיקה דרמטית".

יש רגעי שחיקה?

"בוודאי. לכן רוב הטראומטולוגים בארצות הברית לא עוסקים במקצוע הזה יותר מעשר שנים. אני עברתי את זה. מזמן. ואני דווקא אוהב את העבודה שלי. כשמרגישים קושי, משנסים מותניים, נושמים נשימה עמוקה וממשיכים הלאה".

"מפתחים חסינות"

סופר (55), נשוי ואב לארבעה ילדים, הוא דור שביעי בארץ. "לפי צבע הפנים הכהה שלי חושבים שאני הודי, או בגלל השם חושבים שאני עיראקי, אבל המקור שלנו הוא ברוסיה הלבנה ואני מתייחס למשפחת ראב, מראשוני פתח תקווה".

כלומר, יש לך קשר למשוררת אסתר ראב.

"ממש ככה. כשהופיע ספר השירה הראשון שלי, הלכתי לראות אותו בחנות. לא תאמין מה היה שם. על אותו מדף ראיתי את הספר שלי במרחק שמונה ספרים מספר שלה. 'אין לך מושג מה יש אצלך', אמרתי למוכרת. 'על מדף אחד כאן יש מאה שנות שירה של משפחה אחת".

והשם סופר?

"סבא שלי היה סופר סת"ם".

עוד לא ראיתי רופא שבלשכתו נמצאים לצד ספרי רפואה גם ספרי שירה של ביאליק, אלתרמן ולאה גולדברג.

"אני כותב שירה מגיל 12, הרבה לפני שחלמתי להיות רופא, גם התחלתי לרכוב על סוסים לפני שנהייתי כירורג. אני עוד דברים, לא רק טראומטולוג. לדוגמה, עכשיו סיימתי לכתוב רומן והוא בעריכה".

רפואה וספרות?

“אין קשר. השירים באים אצלי כמו אצל המשורר שעליו כתב הסופר הטורקי אורהאן פאמוק. הוא מתעורר ובבת אחת יוצא לו שיר כמעט מושלם, בלי צורך בתיקונים. זה מנותק מהעבודה שלי, שמצטיירת כדרמטית וככזאת שיש בה סטרס נפשי. אבל בשבילי זאת רק עבודה, לא משהו שקורע אותי נפשית. יש עוד דברים בחיים. רק צריך למצוא את האיזון".

המנתח שבו בצבץ כבר בילדותו. חבריו דאז מוכנים להישבע שראו אותו מפרק צפרדעים ויצורים אחרים, בתהייה אחר מקור החיים שלהם. לאחר לימודים במגמה ריאלית בתיכון בבת ים, שירת בצבא כמ"כ. כשהשתחרר, נזכר בכירורג שרצה להיות. “מכיוון שהציונים שלי לא היו מהמשובחים, לא התקבלתי ללימודי רפואה בארץ ונאלצתי לנסוע ללימודים בבוקרשט, שם התלבשתי תחילה על לימוד השפה הרומנית ותוך שלושה חודשים השתלטתי עליה, כשלילות שלמים הייתי לומד מכוסה בשמיכות לאור עששית, כי לא היה חשמל".

והתנאים?

"כסטודנט, התנסיתי ברומניה בתנאים של עוני מחפיר. כמעט לא היה לי מה לאכול. אכלתי מה שהיה בבית התמחוי של הקהילה היהודית. בחורף היה קר. גרתי עם שותף בדירת חדר של ארבע על ארבע, כשבמסדרון התרוצצו עכברושים גדולים, אבל הייתי המאושר באדם. הגשמתי חלום ללמוד רפואה וכל יום היה כמו קסם. כאילו הסתובבתי בלונה פארק. פיזיולוגיה. אנטומיה. מונחים ראשונים ברפואה. לא רציתי יותר. את לימודי השנה הרביעית עשיתי כבר באוניברסיטת תל אביב, שם אני משמש כיום מרצה בכיר".

כשהגיע ב־1991 למרכז הרפואי תל אביב, שם גם עבר את ההתמחות, לא הייתה במקום מחלקת טראומה. "גם אז היו פצועים קשה, אבל טיפלו בהם כירורגים רגילים", הוא מציין, “יום אחד הביאו למחלקה פצועה מאוד קשה מתאונה. התחיל בלגן ונשמעו צעקות. אף אחד לא ידע מה לעשות. אז הגיע פרופסור יורם קלוגר (מי שהקים את מערך הטראומה במרכז - יב"א) ובשקט כזה חילק פקודות לכל הכיוונים. כך הציל את הפצועה. אז אמרתי לעצמי - ‘כזה אני רוצה להיות!’".

תוך כמה זמן נהיית מנהל יחידת הטראומה?

“זה לקח זמן. התחלתי לגמרי מלמטה, בעבודות ה’שחורות’. אחר כך נסעתי לשנתיים למיאמי, שם התמחיתי בטראומה. מאז שחזרתי, ב־2004, אני מנהל היחידה. כל זה לא היה קורה בלי אשתי, יעל, מנהלת הוצאה של ספרי לימוד. אין לי מושג איך הייתי מסתדר בלי התמיכה שלה".

ד"ר סופר לא ישכח את האדם הראשון שהחזיר מול עיניו את נשמתו לבורא. "הייתי אז סטודנט לרפואה, כשבמשמרת שלי בבית החולים, הלך ודעך גבר מבוגר", הוא משחזר, "הסתכלתי על המוניטור וראיתי את הקווים הולכים ומתיישרים. פתאום זה נגמר. נהיה מין שקט כזה. אז הרגשתי את עוצמת אותו רגע. זה היה חד־פעמי. אחר כך מתרגלים. כלומר, מפתחים חסינות וזה כבר לא נוגע".

השכלה ים תיכונית

סופר משתדל לחצוץ בין עבודתו לבין חיי המשפחה. הילדים יודעים שהעבודה של אבא היא לא מקום להגיע אליו או לבלות בה את ימי החופשה. גם כשהם יוצאים מהבית, משתמשים בני המשפחה בשני כלי רכב נפרדים "כדי שאם אבא יוקפץ, יהיה איך לחזור הביתה".

“אני יודע לברוח מהרפואה", אומר סופר, “המשפחה שלי מוגנת ממה שקורה בבית החולים, מקום שבו מתרחשים דברים שלאנשים רגילים קשה לצפות בהם. לארבעת ילדי יש אבא שאוסר עליהם לבוא למקום העבודה שלו, חוץ מאשר לבתי הבכורה, סתיו, שלומדת רפואה".

אתה לא רק מטפל במנותחים שלך, אלא גם בא לשמחות שלהם?

"כשאתה מטפל במישהו חודשים, אתה עובר איתו איזשהו תהליך. אם המטופל הוא אדם מדליק שנכנס לך ללב, סביר שתמשיך להיות איתו בקשר מסוים, כולל לבוא לשמחות שלו, אם תוזמן. ולא רק שמחות. עם אחד מהמטופלים שלי בעבר אני יוצא להפלגות בים ביאכטות".

אתה גם יאכטונר?

"לא, אני משיט יאכטות. אין לי כסף לקנות יאכטה. מילדותי בבת ים אני קשור לים. בחוף הסלע, שם הסתובבתי בחולצות קרועות, רכשתי את ההשכלה הים תיכונית שלי".

קרה שרצית לשנות כיוון?

"לרגע לא. אם היו שואלים אותי, הייתי מוכן לחזור ולחיות את חיי מחדש".

מניין יש לך פנאי לעיסוקים הרבים שלך?

"מכיוון שאין לי פנאי, אני גונב שעות. בבקרים לפני העבודה אני מפליג. אני לא יכול בלי הים. מובן שלאחת מבנותי קראתי ים. טנגו ארגנטינאי אני רוקד בערבים. יש בזה מוזיקה מקסימה, תנועה וחיבור בין אנשים. מי שמתחיל עם ריקוד הטנגו נעשה מכור. בערבים אחרים אני הולך לשמוע מוזיקה קלאסית, כולל כמובן אופרות. בין לבין אני מתפנה לעיסוקי פנאי אחרים. בשבתות בבוקר אני מטיס עם חבר טיסנים".

גונבה לאוזני שמועה שאתה גם בשלן.

"אכן, אני מאוד אוהב לבשל".

דייג אוהב דגים, נאמר במערכון של הגשש, ואתה מה?

"בשר".

זה לא מתנגש לך עם העבודה?

"מדובר בבשר אחר".

הססמה שלך היא לחיות את החיים ולדעת למצות אותם?

"כך בדיוק. הצרה של רוב האנשים היא שהם מחכים לזמן שבו הם יתחילו לחיות את החיים שלהם. כשהם כבר מתפנים לכך, לא מעטים מהם כבר לא מסוגלים לממש מה שתכננו. וחבל. הרי לא חיים לנצח".

אתה סיפור שונה.

"אשתי אומרת שאני חי את חיי כפי שאני חי אותם בגלל העבודה שלי, כמי שנחשף בצורה ברוטלית לזמניות של החיים. אני לא בטוח שזה קשור לעבודה כמו שזה קשור לאישיות. אמא שלי, יהודית, שכבר עברה את ה־80 והיא לא טראומטולוגית, מנהלת אורח חיים לא פחות פעיל ממני. אין הצגה שהיא לא הולכת אליה. אין קונצרט שהיא תפסיד. והיא קוראת ספרים כמו מכונה, לומדת ומשתתפת בטיולים ובסיורים. זה משפחתי אצלנו".