לאחר דו קרב מותח, ידידיה ניצח את דניאל ונשאר במשחק, למרות שהיא אמרה שהיא "תלעס" אותו (אאוצ') ואין מצב שתפסיד לו. מתח היה שם בשפע, ואפילו אני, שמשתעממת בקלות, כססתי ציפורניים. דניאל עמדה לסיים את הטיול על הקורה הצרה, בזמן שידידיה התברבר: "אוי, זה מגעיל, זה נורא, אוי, אני לא יכול לאכול את זה".
ה-"אוי" הכי מעצבן היה כשהחליט שהוא תקוע, כשבינתיים דניאל "תוקעת" את האבנים ששמו להם בקעריות ועומדת לנצח. ואז, ידידיה חשף את הקעריות שלו, שרובן כבר היו ריקות, כטקטיקה להוציא לדניאל את כל הרוח מהמפרשים. זה עבד, והוא ניצח. שאפו להפקה על עריכה משובחת שיצרה אווירת מתח עם הפתעה בצידה, כי אני הייתי בטוחה שידידה הולך הביתה.
האמת היא ששמחתי שהוא נשאר. לא בגלל שהוא ספל התה שלי (הוא נודניק בלתי נלאה), אלא בגלל שכמה מהבנות וגם דודו, אמרו לו בצורה כזאת או אחרת: אנחנו רוצים שתלך הביתה כי לא סובלים אותך. מה לעשות - יש לי חולשה לאנדרדוגים.
ומה בסך הכול אמר ידידיה לשחר? שהיא פרחה כי היא מקללת וצועקת? דודו חשב שזה גזענות כי זה הזכיר לו שקראו לו בעבר "שוורצע חייה", מה שבאמת היה פעם ביטוי גזעני של אשכנזים כנגד מזרחיים. אבל "פרחה"? הרי גם לפולניות שמנבלות את הפה קוראים "פרחות". על כל פנים, על פי דודו ועולם הדימויים העשיר שלו, לקרא למישהי פרחה, זה "חצרוני מעורבב עם גרבוז", והוא החליט שהוא וידידיה צ'ילבות לעולם. העיקר שאנחנו בוכים שהסכסוך הישראלי פלסטיני נמשך לנצח. שאלה: האם מותר לגדף את האישה בכל שאר הקללות הנפוצות, חוץ מ"פרחה"? אז ידידיה, בפעם הבאה ששחר תביא לך את הג'ננה, תקרא לה: "בלונדינית".
הגר, סופסוף, אחרי כמה סצנות שהפגינה חלשלשות פיזית ורגשית, גידלה חוט שידרה והחליטה למרוד בשחר, מלכת הלבבות (אני לא מאמינה הגר, את בגדת בי??? ערפו את ראשהההה) ולהקריב את דניאל, כי אילן, הגבר שהוא תכל'ס עם הכי הרבה שכל ישר, (מלבד כאשר בדו-קרב, הוא עודד את ידידיה לא למהר, ואני, כמו הילדים שלי, צעקתי על הטלוויזיה: מה ז'תומרת? הוא חייב למהר, אחרת הוא יפסיד) הצליח לשכנע אותה שזה הדבר הנכון לעשות.
לי לוי ואני אחיות?
בינתיים, אהבה גדולה לא שורה בין החבר'ה למרות כל ההצגות שהם עושים, כאילו הם וואן הפי פמילי. הגר באה לבכות על כתפה של דניאל שהודחה למרות שההדחה קרתה בגללה. רונן, שנבחר לפתור את החידה ואז הוא עף לשמיים בסערה כמו אליהו בספר "מלכים", לא ידע שרייקולס, שמאוד דואג לשמור על ענווה כל הזמן, סיפר למצלמה שרק בזכות היוזמה שלו עצמו, ולא בזכות ההסברים המבולבלים של רונן שחושב עצמו חכם, הצליחה הקבוצה לבנות את הצורה ההנדסית. ואני לא יודעת מה עדיף: הכנות של דודו שלא מתאמץ להסתיר את רגשותיו, או הטינה הסמויה של האחרים כלפי חבריהם.
לי ממשיכה להביא לנו מהצפון הרחוק והקר של סקנדינביה, את הפרגמטיות והשכל הישר: "אימא שלי לימדה אותי שכל דבר הולך ובא, ומה שהולך, יבוא במקומו חדש". נראה לי שיש לנו את אותה אימא.
אביאל מנסה לייצר רומן עם מיטל. היה לנו מספיק עם רומן כזה בין טיטי ורון אלוף. לפחות שם זה היה על רקע שקיעה נפלאה וים חלק כמו קטיפה. פה זה קורה על אדמת בוץ ששוקעים בה עד צוואר, וברחשים בכל מיני צורות וגדלים. בתיה שיף הדוגמנית מזמזמת עם כולם שיר בלועזית..ואני תוהה האם כאישה חרדית לא עדיף שתשיר: עוד אבינו חי?".
אני גם תוהה, מתי גל אמיתי, מנחה התוכנית, שעומד שם על האנייה שלו כמו פוסידון אל הים, ומחכה לנתיניו שיבואו לשמוע את מוצא פיו, יעלה איזשהו חיוך או צחוק על שפתיו מדי פעם, או ירביץ איזושהי בדיחה טובה.