“שאריות", ערוץ 2, 22.10, 23:15
מה היה לנו: חשבתם שגמדים באים בלילה לאסוף את כל הבגדים הישנים, המקררים, המחשבים, צעצועי הילדים ושאר הדברים שאתם משליכים לערימות הזבל? כלכלת אלטע זאכן משגשגת מתנהלת בין הזבל של ערי המרכז לשוקי הפריפריה, לשטחים ובחזרה לישראל. ברחובות דבר לא הולך לאיבוד.
כשהייתי קטן, אישה בבניין שכן לא חיבבה אותי מסיבות שונות ונהגה לאיים אלי שתכף יבוא האלטע זאכן וייקח אותי. יום אחד היא פשוט נעלמה. אולי בא האלטע זאכן ולקח אותה. אולי יש לה קשר לשלד שפסקו האלטע זאכן מצא ברחוב ולא הצליח למכור אותו ב–400 שקל, אז לקח אותו הביתה. מה שמלמד, אגב, כמה חכמים תושבי רמלה. על המכשפה ההיא שנהנתה להפחיד אותי לא הייתי משלם גם 20 שקל.
“שאריות", ששודר בערוץ 2 במסגרת “רצועה מהחיים", הוא סרט על כלכלת האלטע זאכן. על החפצים שכל אחד ואחת מאיתנו קצנו בהם מסיבות שונות, ואחרי שגמרנו אומר להיות נדיבים ולדחוס את הבגדים שישבו בארון לארגזי הבגדים של ויצו, אנחנו פשוט משאירים אותם ליד פחי הזבל. מקררים, מיקרוגלים, צעצועים של הילדים, המחשב הישן, השולחן הישן, והכיסא הישן של המחשב הישן. בבוקר הם כבר לא יהיו. מישהו, גמדים, יבואו בלילה ויאספו אותם מהרחוב.
“שאריות" הוא סרטם של הגמדים, שהם, במבט מקרוב, כלל וכלל לא גמדים. אנחנו רואים זבל. פסקו, שעיניו המנוסות סורקות במהירות ערימות זבל כשהוא חולף על פניהן בטנדר שלו, רואה כסף שזרקנו לרחוב. המחשב הישן ייכנס לארגז הרכב שלו, או לזה של האלטע זאכן הערבי, יטולטל שם עד סוף היום ויגיע למכירה בשוק רמלה (עובד? בטח עובד!), או למכירה פומבית ליד חברון (עובד? בטח עובד!). ואם לא יימכר בחברון ב–40 שקל, יילקח שם למעבדה לתיקון מחשבים, יתוקן, יצוחצח, ייעטף בניילון, יימכר בכך וכך מאות שקלים, ומחדרה של, למשל, סיגלית בנס ציונה יגיע בכוחות מחודשים, ברבע מחיר, לחדרה של, נגיד, פטימה בחברון. ואם המחשב כבר אינו בר תיקון, יפורק, יישלח חזרה לישראל, ייגרס, ומכאן דרך האונייה יהפוך לרמזור או לגשר בסין.
אחד היתרונות של האחלה סרט הזה הוא שאינו מסתבך בנושאים שעייפה מהם מעט נפשו של הצופה הישראלי הממוצע, בוודאי לאחר ימי חג שבהם כרסו מלאה ודאגות המקום נדחקו מעט אל מחוץ לסוכה. אי אפשר לעבור בשוויון נפש על פני תמונות של כלכלה חלשה המוצאת מחיה משאריותיה של שכנתה החזקה, בין רמלה לערי המרכז, בין הרשות הפלסטינית לישראל. ורד ירוחם ואורן רייך, יוצרי “שאריות", לא מתעלמים, אבל גם אינם שוקעים בביצה הטובענית הזו. הם לא באו לפתור את בעיות המזרח התיכון. הם ביקשו לעשות סרט על כלכלת האלטע זאכן, וסרט כזה הם עשו. מי שמתמיהים כאן הם אנשי ערוץ 2. הסרט אומנם מספר על כלכלת האלטע זאכן, אבל בעצמו אינו אלטע זאכן בכלל. הוא נוגע באופן קליל שמחליק בגרון, לעתים כמעט משעשע, לכל צופה שהשליך מיקרו או מייבש ישן ליד פחי הזבל. למה דחקו אותו עמוק כל כך לקצה הלילה? רק לערוץ 2 פתרונים.
“וונדרלנד", הוט 3, הוט VOD, א׳־ה׳, 18:15
מה יש לנו: “וונדרלנד" האוסטרלית היא סוכרייה איכותית, משעשעת, מעלה חיוכים בשפע ולא אמריקאית לגמרי. טום, רודף נשים כפייתי, צריך לבחור בין אהובה חדשה לבין מכוניתו שבה הוא מאוהב לא פחות. האם האהבה לבשר ודם תנצח את האהבה לפיסטונים ולצמיגים?
לרגע אחד במהלך הפרק השני ממריאה “וונדרלנד" להיות סדרה מבריקה באמת, אבל הרגע הזה אינו נמשך והיא חוזרת להיות מה שהייתה עד עתה - סוכרייה איכותית, משעשעת, לא מזיקה, מעלה חיוכים בשפע. אם כבר התיישבת מול הטלוויזיה בשש ורבע בערב (למה בהוט מבזבזים את הסדרה הזו על שש ורבע בערב?), והיה לך די שכל לוותר על התופינים של תוכניות האקטואליה המוקדמות (ביבי אמר, אז הרצוג אמר בתגובה, וניסנקורן בתגובה כפולה בריבוע איים בסכסוך עבודה), “וונדרלנד" היא בחירה ציונית הולמת לחיים בריאים ומתוקים.
לא ציונית בעצם - אוסטרלית. שלושה זוגות צעירים ורווק שמשוגע על מכוניתו מתגוררים באותו בניין על שפת חוף באוסטרליה. לרווק יש נטייה נוספת: לגרום לשותפותיו לדירה להתאהב בו, וכשמערכת היחסים מעמיקה הוא מסתלק ממנה. עד שלחבריו נמאס והם מחתימים אותו על הסכם כי אם ישכב עם שותפה נוספת במהלך 12 החודשים הבאים, ייאלץ להעביר לרשותם את מכוניתו האהובה. ואז כמובן מופיעה אחותו של אחד מחבריו הטובים, יפהפייה וסקסית, ואיכשהו היא עוברת לגור בחדר שהתפנה בדירתו. מילא שהחבר יהרוג אותו אם יניח אצבע על אחותו, על המכונית, אוי ואבוי, הוא ייאלץ לוותר. סוף שלד עלילתי.
אפשר לסלוח ל"וונדרלנד" בקלות על פגמיה - כל גיבוריה צעירים ויפים. הפחות יפה ביניהם הוא גם האהבל. הם עסוקים מבוקר עד לילה בחיי האהבה שלהם ובגלישת גלים (ממה הם מתפרנסים?) - כל אלה מזכירים עד כדי סכנה סדרת חופים אמריקאית. אלא ש"וונדרלנד" חומקת בקלילות מהמלכודת האמריקאית אל חמימות אוסטרלית אופיינית. גיבוריה אינם מדקלמים משפטים שנונים עד אינסוף הנפלטים ממכונות ייצור הדאחקות האמריקאיות. הם משוחחים ביניהם. הם מאזינים. הם אנושיים.
אומנם הם פוסעים כל העת על גבול מסוכן של נפתולי השקשוקה של אהבותיהם או אכזבותיהם, ובכל רגע עשויים להחליק לתהומות הקשקוש הרומנטי המתוק שכבר ראינו באלף סדרות אחרות ועוררו בנו אלף פיהוקים קודמים, אבל בינתיים “וונדרלנד" מצליחה לשמור על מסורת של סדרות אוסטרליות קודמות שהגיעו אלינו והצליחו לשמר איזו פשטות אנושית שונה. עד עכשיו “וונדרלנד" מחזיקה מעמד ואינה גולשת לתהום.
היה ל"וונדלנד" הרגע הבודד שלה שבו נראה שהיא מקבלת תפנית לכיוון הפנטסטי: טום, רודף הנשים הכפייתי שכבר מאוהב בשותפתו החדשה מירנדה, רואה את דמותה בטריק טלוויזיוני יפה בכל סרט ובשלטי רחוב, אבל לא היה לזה המשך והסדרה חזרה להיות מה שהיא - ממתק.
נראה איך “וונדרלנד" תמשיך הלאה בשדה המוקשים הרומנטי הזה, במיוחד כשהמסלול כבר מותווה מראש. טום, כבר מאוהב לגמרי, חייב לשמור על מרחק, אחרת יאבד את מכוניתו האהובה.
ובינתיים גם מירנדה רואה בו רק חבר טוב, כך שאין לה בעיה לחשוף בפניו רגליים, ועוד קצת עור, בדרכה אל המקלחת. ובסוף הרי האהבה תנצח. גם באוסטרליה הרחוקה, על פי הסדרות שהיא שולחת אלינו, האהבה מנצחת. רק שימשיכו להצליח להיות לא אמריקאים.