ערוץ 10 שידר אמש הסרט "ההמתנה לחיים", המספר על הטלטלה והסבל שעבר אמיר פרישר גוטמן אחרי שנודע לו שהוא סובל מלימפומה, עד לרגע שבו הוא מתבשר שהייתה טעות באבחון ולא מדובר במחלת הסרטן. קשה לי להאמין שנשארה עין אחת יבשה בקרב צופי הסרט. לבי יצא אל אמיר, לא רק ברגעים שהוא נאלץ להיפרד מבנו ולנסוע לארה"ב, או במפגש המרגש בשדה התעופה עם הוריו ובני משפחתו, אחרי שחזר מניו יורק עם הבשורה המשמחת שכנראה הוא לא חולה במחלה הארורה. לבי יצא אליו דווקא באותם רגעים שהוא ניסה לשמור על צלם אנוש ולא ממש חשף את הסערה שמתחוללת בתוכו, החרדות, הדאגה המטורפת והכאב הפיזי והנפשי, אלא ניסה לשמור על איפוק. הוא אפילו שידר אופטימיות והרגיע את כולנו שהכול יהיה בסדר. לבי יצא אליו על האומץ לדבר אל המצלמה ולתעד את התהליך שהוא עובר גם ברגעים הכי קשים, כאשר הוא שוכב תשוש וחלש על מיטת בית החולים. רוב האנשים במצב כזה היו פשוט מעדיפים שיניחו להם לנפשם.
בשבילי הוא היה גיבור לאורך כל התהליך, בעצם ההתמודדות מלאת המודעת למצבו, בעצם ההליכה הלא שפופה שלו ובכוחות עצמו במסדרונות בית החולים, בעצם העובדה שהוא לא נשבר לרגע. הוא גילה גבורה גם בדרך שבה ניתח לעצמו בצורה אינטליגנטית ומפוכחת את מצבו מבלי להתלונן או לחפש חמלה ואמפתיה.
כמובן שעולות שאלות כמו: מדוע לא בדקו הרופאים כבר בהתחלה האם מדובר במחלת הקיקוצ'י המחקה את הסרטן? למה צריך ינאי, בן זוגו של אמיר, לגלות בלחיצת כפתור בגוגל, מידע על מחלת הקיקוצ'י שכנראה בן זוגו חלה בה? הייתכן שמידע שנמצא בהישג ידו של כל אדם בגלל נפלאות הטכנולוגיה והאינטרנט, הוא מידע שהרופאים לא הכירו ומיד קפצו למסקנה שזה בטוח לימפומה? הרי אם הם שמעו על מחלת הקיקוצ'י וידעו שהיא עלולה להטעות, למה לא שללו את קיומה לפני הכול, על מנת להיות לגמרי בטוחים שאמיר ייאלץ לעבור את כל הסבל הכרוך בטיפול כימותרפי?
ההסבר של הרופאה מדוע לא עדכנו את אמיר לגבי הספק שהטילה הפתולוגית מארה"ב בממצאי הרופאים בישראל, היה די מבלבל. מצד אחד היא אמרה שהיא לא רצתה להפיח בו סתם תקוות כי אם יותר מפתולוג אחד טען שמדובר במחלה ממארת, סביר להניח שזאת לימפומה ועל כן צריך להמשיך עם תהליך ההכנה שלו לקראת השתלת מח עצם. אז היא אמרה שייתכן כי אותה פתולוגית לא קיבלה דגימות תקינות בשביל לקבוע חד משמעית שמדובר בסרטן הלימפה.
למה אם כך, חיכו הרופאים מהרגע שהחלו להתעורר ספקות בקשר לאבחון הראשוני, ולא יידעו את אמיר מיד, בעיקר כאשר הוא מכין את עצמו נפשית וגופנית לקראת השתלת מח עצם שאחריה לא רק שאין דרך חזרה, היא גם מסוכנת מאוד. מדוע בעצם התעכבו ולא שלחו מיד דגימה נוספת לארה"ב?
קטונתי מלשפוט את הרופאים או להבין את ההחלטות שלהם. לא הייתי רוצה להיות במקומם בסיטואציה הקשה הזאת ובלבטים שהיא עוררה. ייתכן שאפילו טיפולי הכימותרפיה שקיבל אמיר היו נחוצים גם אם הוא היה מאובחן כחולה במחלת הקיקוצ'י. אולם כדי שמקרים כאלה לא יישנו, למה לא לפנות מיד לאותו גוף שיושב בארה"ב שהוא מומחה ויודע יותר, על מנת להסיר כל ספק?
ופה עולה שאלה אחרת. הרי כל פנייה לארה"ב עולה הרבה כסף שכנראה יוצא מכיסו של החולה. מה עושה חולה שהוא דל אמצעים ואין מי שיממן לו לקבל את האבחון הכי מדויק? האם הוא נידון לעבור השתלת מח עצם ולחיות את שארית חייו כשבגופו הושתלה מערכת חיסון של אדם אחר?
יחד עם השאלות הקשות, מצאתי נקודת אור בסרט. מרגש ומחמם את הלב לראות את הזוגיות הנפלאה של אמיר וינאי. התמיכה והמסירות האינסופית של ינאי, שלדברי אמיר בעצם הציל את חייו כאשר התעקש לקבל דעה נוספת מבית החולים לחקר הסרטן בארה"ב, מעוררים הערצה וכבוד כלפי שני הגברים שקשרו גורלם אחד בשני. השניים בחרו זה בזה כנגד כל מיני דעות קדומות ואפלות, נישאו והם מגדלים את רוי, ילד מקסים, פיקח ומאושר, לא פחות ואולי אף יותר, מכמה ילדים שגדלים במשפחות קונבנציונאליות. הייתי מציעה לרבנים שטוענים כי הומוסקסואלים הם "כת של תועבה", לצפות בסרט . הוא לא רק מציג התמודדות עם מחלה קשה, אלא סיפור אהבה אמיץ בין שני גברים. בכוחו של המסמך הדוקומנטרי לא רק לרגש אלא לעורר השראה.