"להתראות, אדולף": סיפורם של הצעירים הישראלים שהחליטו להגר לברלין

"להתראות, אדולף", יום ג' 22.11, הערוץ הראשון: מה יהיה לנו? טכנאי מייבש הכביסה שלי יורד מהארץ. גם רגב קונטס ושיר נוסצקי מהמחאה החברתית. כמה כאלה עוברים כל יום בנתב"ג? לפני כמה חודשים אירעה תקלה במייבש הכביסה שלי. התקשרתי לטכנאי שמצאתי באינטרנט, הוא הגיע צ'יק–צ'ק, חיטט במייבש ארבע דקות מקסימום, אמר לי "עכשיו בסדר", 460 שקל. יצא לי עשן מהאוזניים. אמרתי לו "מה 460 שקל? אפילו חמש דקות לא עבדת". התווכחנו, התווכחנו, בסוף סגרנו על 460 שקל.

אחרי שהכסף עבר לכיס שלו וסיימתי לעשות בראש את החשבון איזה ילד לא יאכל השבוע (הייתה תקלה גם באוטו), אמרתי לו "תגיד, אתה בטח מרוויח עשרות אלפים לחודש, הא?".

הוא עשה פרצוף עצוב ואמר "בחלומות שלך. וגם בשלי. גוגל גומרים אותי כל יום עם התשלום על המודעה שדרכה מצאת אותי, המסים למדינה אוכלים מה שנשאר, אני עובד מסביב לשעון שבעה ימים בשבוע רק כדי לשרוד. אין זמן לבית, למשפחה, ואתה יודע מה? אני לא הולך לשומקום. לא מתקדם. דורך על אותה בלטה. מסתכל קדימה חודשים, שנים, ולא רואה איך זה משתנה. אז ישבנו אני והשותף שלי ממש בימים האחרונים והחלטנו. זהו זה. הגיע לנו עד פה. לא מוכנים להמשיך ככה. כל המדינה קיבינימט. נלך להיות טכנאים במיאמי. יש לי אח שיושב שם כבר הרבה שנים. קצת נתגעגע לפה, אבל יהיה לנו חיים".

"להתראות, אדולף" שישודר בערוץ הראשון ביום שלישי בשבוע הבא במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" הוא שידור חוזר של סיפור הטכנאי שתיקן לי את המייבש. גיבורי הסרט - עד כמה שגבורה משחקת בו תפקיד - הם הבמאי והיוצר רגב קונטס ובת זוגו, העיתונאית שיר נוסצקי, המוכרת גם כמי שהופיעה ב"מחוברות".

קונטס ונוסצקי זכו לפרסום כמי שהיו בין מובילי המחאה החברתית של 2011. לא כל מי שהובילו את המחאה באותה שנה יעניקו את הקרדיט הנדיב לקונטס ונוסצקי. חלק מאלה שביררתי איתם את הסוגיה מחזיקים בהערות לא נדיבות על חלקם של השניים במלאכה. אינני יודע מהי האמת ההיסטורית, לא התגוררתי באוהל בשדרה, קפצתי לעודד ולדרוש צדק חברתי מספר פעמים וחזרתי לדירתי הרשומה על שמי בטאבו.

הוביל, לא הוביל, זה לא גורע כמובן מהמציאות שמתאר קונטס בסרט, שבו חייו עם נוסצקי בלתי אפשריים בתל אביב, כשהחור בכיס גדל לממדים מפלצתיים. שניהם עובדים שעות אינסופיות, שכר הדירה נוסק, רכישת דירה היא מעשה בלתי אפשרי, עד שהזוג מגיע למסקנה שעליו פשוט להגר מהארץ.

אחרי שיטוטים ברשת והגילוי שהם יכולים להשיג דרכון גרמני, משלים קונטס מעגל עגום. הוא, שמשפחתו הושמדה כמעט לחלוטין בשואה, שגדל על אימת גרמניה, מחליט יחד עם נוסצקי להגר לברלין.

יש לקונטס משיכה מורבידית לגרמניה. כשהוא מתוח או מדוכדך הוא קורא ספרי שואה ודווקא מהם נרגע. אפשר לצקצק בלשון על המוזרות שבעניין. ואפשר לכוון את האלומה אל זוג ישראלי נוסף שיוקר המחיה שבר אותו, הפך את חייו בישראל לבלתי אפשריים והוא קם והולך.

קונטס מקורב למי שמקורב, יכול לעשות על זה סרט, ולהקים רעש מסוים. מתקן מייבש הכביסה, משפחתו ומשפחת שותפו לעסק מרעישים בשקט, אורזים בשקט ומתקפלים מכאן. לך תדע כמה כאלה עוברים ביום בנתב"ג.

.

"מחוץ לפריים", ערוץ 2, שבת, 19.11, 23:15

מה יהיה לנו: העיתונות גוססת. השקופים של המקצוע נאבקים כדי לצוף מעל המים. מגיע להם סרט מעט טוב יותר. "מחוץ לפריים" הוא הסיפור של חלק מהשקופים של העיתונות, ולעניין זה הצלמים. שני צלמים מופיעים בסרט שיצרו התסריטאים טל אביטן ויואב הראל: אדי ישראל מעיתון "מעריב" בגלגולו הקודם ואלי הרשקוביץ מעיתון "הארץ". יש בסרט מה שתצפו מסרט על חיים של צלמים: אין יום ואין לילה, הקפצות לאן ומתי שצריך, ולמי שחי בדרום, כמוהם, מתווספת שגרת המלחמה שאינה נגמרת.

אני מכיר את אדי ישראל מהתקופה שבה עבדנו ב"מעריב". בעצם גם בעיני אדי היה שקוף, שם במצבת העובדים בדרום. מהמערכת בתל אביב אני שולח הודעה בביפר או בנייד ומזמין תמונה, עוברות שעה, או שלוש, והתמונה אצלי במחשב. אדיב, יעיל, היה נחמד לפגוש סוף–סוף פנים ובית ומשפחה על המסך (אהלן, אדי).

כמי שעובד במקצוע, לא צריך לספר לי עד כמה הוא משגע את החיים של הצלם ובני משפחתו. גם את החרדה מפני ירידת הביקוש לעובדים במקצוע המשנה את פניו בשנים האלה אני מכיר היטב. אבל הסרט הזה אינו מיועד לי אלא למי שאינו יודע כיצד גלגלי המערכת נעים. המחשבה מאחורי יצירת הסרט נכונה. הביצוע עצמו די מפהק.

אדי מתאר היטב את תחושת החרדה מפני אובדן מקום העבודה. אנחנו לא פוגשים אותו כשהוא מוקפץ באישון לילה ממיטתו לתעד זירת פשע כשהגופה החמה עדיין מוטלת על האדמה. לא כשהוא צמוד לפלוגת חיילים תחת אש בצוק איתן. אפילו תיעוד תגרה קטנה אנחנו לא מקבלים. מקסימום הוא מצטופף עם עוד שמונה צלמים סביב שטיקלע זנב של גראד, מזייפים אקשן באופן מגוחך.

את אלי הרשקוביץ אנחנו מקבלים בכמויות גדולות וגסות. הוא הטיפוס שמכיר אותך בערך חצי שעה ואומר לך "בוא אסביר לך מה אתה עושה לא נכון בחיים שלך". הוא גורר את הצלם טל אביטן לתוך התמונה ומתחיל לחפור לו במוח עם איזו תיאוריה על חיי צלמים, שמוח צנוע כשלי נכשל בניסיון לרדת לעומקה. הוא מצלם זרזירים, הוא תפס את ואנונו עם היד שהלשינה איפה נחטף, ומלבד זאת לא לגמרי ברור מה תפקידו בסרט.

ככה שהחשבון פשוט: בלי אקשן עם אדי ישראל, בתוספת הבוטות חסרת התכלית של אלי הרשקוביץ, יוצא לא הרבה. לגמרי לא הרבה.

"עולם של צללים: עסקאות הנשק המושחתות בעולם", יס VOD

מה יש לנו: חשבתם על מזוודות מזומנים מחליפות ידיים? נערות ליווי? מרגלים? תחשבו שוב. לא בסרט המשעמם הזה. המלצה: תברחו ממנו.

היו כמה דקות מעוררות תקווה ב"עולם של צללים: עסקאות הנשק המושחתות בעולם". תוארו בהן דרישותיו של הנסיך הסעודי בנדר ממארחיו הבריטים, שמהם בא לרכוש נשק במיליארדי ליש"ט. הן כללו נערות ליווי שנבחרו מקטלוג שנשלח אליו, מכוניות חדשות שבחר, ולבסוף גם מטוס נוסעים שפשוט קיבל במתנה.

התיאבון נפתח. ציפיתי לתיאור מסיבות חשק, לפגישות באישון לילה ומזוודות מזומנים מחליפות ידיים, מרגלים מדלגים מצל אל צל - אפילו השם ישראל הוזכר שם בגלוי.

והנה, לסיכום, המסקנה שלי על הסרט הזה: תתרחקו ממנו. 90 אחוז מהזמן פשוט בלתי אפשרי להבין על מה מדברים שם. וכשמבינים, זה משעמם.

איראן–קונטראס? מאיפה שלפו את הסיפור הארכיאולוגי הזה? אין משהו שהוא בן פחות מ־20 שנה? ולמה המשפטים כל כך ארוכים ונשמעים כמו קורס מוקלט באוריגמי למי שאינו דובר יפנית? לא מרגלים, לא נערות ליווי, לא עסקאות, לא בטיח. בזבוז זמן מרגיז.

זפזופ עצבני

• יעל שטרנהל, ד"ר יעל שטרנהל, הפציעה למסכים בכל הכוח ביום הבחירות. לא היה קל.
• "וונדרלנד" חמודה, אבל עוד כמה זמן יחלבו את העניין הזה של טום ומירנדה?
• דווקא השנה, כששמעון פרס הלך לעולמו, היה מתבקש לשדר ביום הזיכרון הממלכתי את "רבין פרס - הכל אישי", סרטו המונומנטלי של מפיק העל אריק הניג.