"מחזה קורע לב": אנשי 'מבט' חוזרים לשעות הגורליות שלפני השידור האחרון

כשאנשי מהדורת מבט הגיעו שלשום לעבודה, הם לא העלו בדעתם שזה עומד להיות היום האחרון במקום שהיה ביתם המקצועי במשך שנים רבות כל כך. "מבחינתנו הגענו ליום עבודה רגיל לחלוטין", מספרת הכתבת לענייני משפט בתל אביב בערוץ 1 שלי טפיירו. "לעומת שאר העובדים אני טירונית ברשות השידור, רק שלוש שנים, אבל כבר התרגלתי לזה שיש דיבורים מעל ראשנו, וידענו שאנחנו אמורים לסגור ב־15 בחודש, יום שני".

זה היה היום השלישי של ישיבות מרתוניות שהתקיימו בוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה וועדת הכנסת, בראשות ח"כ דוד ביטן, ודנו בהסתייגויות לתיקון לחוק רשות השידור, שנועד לפצל את תאגיד השידור הציבורי החדש. "הייתי שם שעתיים ויצאתי כי לא יכולתי להיות שם יותר", מספר רונן גליק, צלם ויו"ר ועד העובדים של הערוץ הראשון. "מה שמעניין אותם זה מה מגישים במזנון ומה הם יאכלו בצהריים, לא רשות השידור ולא שום דבר. במסגרת המאבק מיפינו את כל חברי הוועדה, ולכל אחד הצמדתי שני אנשים שהסבירו להם במהלך סוף השבוע שקדם לדיונים את עמדתנו. חשבנו שהם בעדנו, אבל ביום ראשון הכל נעלם".

באותה שעה שלחה הבמאית עידית בן אליהו מייל לאחראית לסידור העבודה עם המשמרות שלה לשבוע הבא. הכתב המדיני של הערוץ הראשון יאיר ויינרב עבד על מהדורת יומן, שהייתה אמורה להיות משודרת במוצאי שבת, ובמקביל טיפל בכתבה שלו למהדורת מבט בנושא ההתבטאויות של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. "במקביל עבדתי על מילים לשיר פרידה שרצינו לשדר במהדורה האחרונה של מבט", הוא מספר כעת. "בימים האחרונים יורם כהן, ראש חטיבת החדשות, הטיל עלי משימה לטפל בקליפ סיום לערוץ, והחלטנו להלביש מילים על השיר 'עכשיו אני' של החברים של נטשה. אפילו מצאנו תקציב לשלם למפיק מוזיקלי, מה שלא פשוט בערוץ שנמצא בפירוק. כששאלו אותנו למה נזכרנו כל כך מאוחר לעשות את זה, התשובה הייתה שלא באמת האמנו שזה קורה".

ב־14:00 נפתחה כרגיל הישיבה היומית של מערכת מבט בירושלים, ובה השתתפו, בין היתר, עורכי המהדורה והבמאים. הנוכחים עברו על האייטמים שישודרו ודיברו על העתיד. אף אחד לא ידע מה עומד לקרות. חוסר הוודאות הורגש באוויר. "העובדים שהיו בוועדה אמרו שלא סופרים אותם, שלא נותנים להם להתבטא, שיש תחושה שנמאס מאיתנו", מספרת החזאית שרון וכסלר. "התחלנו להבין שהדברים נגמרים. שבית שהיה שלך במשך הרבה שנים נסגר. שהרבה אנשים שנתנו את הנשמה עומדים להישאר בלי פרנסה. הגעתי בשעת אחר הצהריים למערכת ודיברתי עם האחראית על סידור העבודה לגבי משמרות של השבוע הבא. היא אמרה לי ששמעה שהמהדורה האחרונה תהיה ביום חמישי. 'בואי נחכה למחר', היא אמרה לי, 'אולי נדע יותר טוב מה קורה'".

"הייתה תחושה באוויר של מוות, של סוף", אומר אודי בצלאל, עיתונאי רשות השידור. "פתאום מישהו סגר את הכניסה לרחוב קלמן מגן, זו הייתה החלטה שנדחתה במשך כמה חודשים ואז התבצעה ברגע אחד, ויש אנשים שצריכים להגיע לאולפן וכתבים, ואף אחד לא יידע אותם על כך. התחלתי תחקיר שהייתי אמור להגיש לחדשות השבת. אני אדם שעושה תחקיר בשבוע, והטקסט יוצא לי בהינף יד, אבל הפעם זה לא הלך. התקשרתי ליורם כהן ואמרתי לו שאני לא מסוגל לעבוד. הוא אמר: 'בסדר, לך הביתה ונדבר מחר'. אבל לא הצלחתי ללכת הביתה. לא יודע למה".

כמו ניחום אבלים

כשעה לפני פתיחת המהדורה הגיעה הבשורה הקשה. בהמשך להחלטה כי פתיחת שני תאגידי השידור – החדשות ו"כאן" – לא תידחה מעבר ל־15 במאי, אמר כונס הנכסים הרשמי של רשות השידור, פרופ' דוד האן: “הפור למיטב הבנתנו נפל... אם זה כך, במובן הזה ללא ספק הגיעה השעה לעזור לתאגיד. העובדים שמיועדים לעבור לתאגיד יכולים לעבור, וממחר הם עומדים לרשותו. המשמעות היא שברדיו תושמע מוזיקה ובטלוויזיה תשודר היום מהדורת 'מבט לחדשות' האחרונה".

"השמועות התגברו לקראת אחר הצהריים", מספר הכתב המדיני של ערוץ 1 יאיר ויינרב. "היום זה 'המבט האחרון' הם אמרו. אמרתי שמישהו בטח לא מבין משהו, וביטלתי את זה. פתאום הגיע ציוץ של עיתונאים, ועוד SMS והתחילה המולה. המערכת כמרקחה, פותחים חדרים ואני אומר: זה לא יכול להיות, אבל כבר לא יכולנו להתעלם".

"הייתי בהלם", מספר פועל הבמה רפי יששכר. "בדרך כלל אני לא שותק, אבל הפעם שתקתי. לא עיכלתי. יצאנו החוצה ואמרנו 'רגע, שמענו נכון?' אחר כך נכנסנו והבענו את המחאה, אבל זה היה מאוחר מדי. במשך הימים האחרונים ח"כ ביטן התעמר בנו, השפיל אותנו, לא נתן לנו לדבר. מי שהיה קצת מדבר בסערת רגשות, הוא היה זורק אותו החוצה. ואנחנו אנשים מבוגרים, לא תינוקות. הוא וביבי עבדו עלינו. ביבי אמר 'אשקם את רשות השידור', אבל הוא שיקר את רשות השידור".

הודעות הוואטסאפ על מהדורת מבט האחרונה זרמו מעובד לעובדת, והבשורה הגיעה במהרה גם אל גאולה אבן, שהגישה את המהדורה המוקדמת. בקול חנוק בבכי היא הודיעה לצופים שבאותו ערב תשודר המהדורה האחרונה.

"כשקיבלתי את ההודעה, זה היה אחרי שכל אחר הצהריים היו הודעות שמשהו קורה", מספרת בן אליהו, שנבחרה להיות אחת מ־20 האנשים שימשיכו בתפקידם עד מוצאי שבת, זמן שידור האירוויזיון. "הרגשתי מועקה נוראה וכאב גדול. באותו רגע הוצאתי הודעה שאני יוצאת למערכת בירושלים וביקשתי מאנשים להגיע לאולפנים גם בתל אביב ובחיפה".

גם בצלאל הודיע למזכירות בתל אביב שהוא בדרך, מגיע להיפרד מהמקום שהיה ביתו בשנים האחרונות. "הרגשתי שאני נוסע לניחום אבלים", הוא אומר.

"בערך בשבע ורבע הייתי בכניסה לבניין ושוחחתי עם כמה עובדים, כשמישהי עברה ואמרה לנו שהערב תשודר המהדורה האחרונה", אומרת וכסלר. "רצתי לחדר, הסתכלתי בהודעה הלקונית והחסרתי פעימה".

ההודעה תפסה את טפיירו כשהייתה בחדר האיפור. "אני מסתכלת על המסך ורואה את גאולה בוכה, וכולנו מבינים שזה אמיתי. היא מקריאה את ההודעה, ואני שומעת אותה בפעם הראשונה באופן רשמי. הסתכלתי על המאפרת והיא הסתכלה עלי והתחלנו לבכות. אתה הרי לא באמת חושב שמישהו בפועל הולך ומוריד עליך את השאלטר ואומר לך שבעוד שעה אתה הולך הביתה. לא היה דבר כזה, איפה כבוד המת?"

"ביקשו סליחה זה מזה"

49 שנה אחרי שעלתה לאוויר, נפתחה ב־20:00 מהדורת מבט האחרונה בהגשתה של מיכל רבינוביץ'. באולפן נאספו עשרות אנשים, ובקונטרול אי אפשר היה לזוז. "המנכ"ל ביקש שלא נהיה בפריים בזמן המהדורה, וכיבדנו את בקשתו", אומר יששכר. "גם הם מסכנים".

"לא ידענו איך נפרדים באופן לא מתוכנן", אומרת טפיירו, שחתומה בתאגיד השידור החדש. "זה היה מחזה קורע לב. לא הפסקנו לבכות. המאפרת נאלצה לתקן לי את האיפור שלוש פעמים, כי כל רגע הגיע מישהו אחר לדבר, והעצב היה בלתי נשלט. הייתי אמורה להיות עסוקה באייטם, אבל האמוציות היו מטורפות".

"הראש שלי היה מלא", אומר ויינרב. "לא רק שלי, אלא של כל הכתבים ושל כל מי שהיה באולפן באותו זמן". ביום רגיל המהדורה מסתיימת בתחזית, אבל שרון וכסלר ידעה שזה לא מה שיקרה הפעם. "אמרתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה", היא מסבירה.

"כתבתי בקבוצות שמי שמרגיש צורך יגיע לאולפן ונעמוד דקת דומייה בסוף השידור, והתחילה נהירה ספונטנית. לפני שעליתי לשידור אמרתי לעצמי שאני לא אבכה, אבל ברגע שנעמדתי מול המצלמה נשברתי. התחלתי לדמוע כמו ילדה קטנה, וכל מה שהיה לי להגיד זה שנעשה לנו עוול. מה שקרה שלשום היה סימבולי לשלוש השנים האחרונות, שבהן זכינו לזלזול ולהשפלה".

"זו מהדורת מבט האחרונה ברשות השידור, לאחר ששודרה מ־1968", אמרה רבינוביץ' עם סיום המהדורה. "מהדורת מבט יורדת מהאוויר עם סגירת רשות השידור, זה קורה מוקדם משציפינו, חשבנו להיפרד בצורה קצת שונה ביום הזה, אבל גם היום אנחנו מופתעים, כמו שקרה לנו בכל יום בשנים האחרונות. אנחנו מעבירים את לפיד השידור הציבורי בכאב גדול, אבל גם עם תקווה גדולה, שמפעל חיינו יימשך – גם בתאגיד השידור הציבורי".

זה היה האות לעובדים להיכנס לפריים ולשיר בצורה ספונטנית את "התקווה". גליק לא היה יכול לשאת את הכאב ופרץ בבכי אל מול המצלמות, ויששכר קרע את חולצתו לאות אבל. "כשההורים שלי נפטרו, ידעתי שזה אמור לקרות ולא לקחתי את זה קשה כמו שלקחתי את הסגירה של הרשות", הוא אומר. "קרעתי את החולצה בלי לחשוב פעמיים, לא רק בשבילי, אלא עבור כל העובדים, שהם כמו משפחה בשבילי מיעקב אחימאיר עד איציק שעובד במחסן ושלמה הנהג. אני עם האנשים האלה כל יום כבר 30 שנה, והיה קשה לראות אותם בוכים ונקרעים".

עם תום השידורים השקט אפף את המסדרונות, ורק קולות הבכי נשמעו. "כשהמהדורה הסתיימה, כל מי שהצליח להחזיק את עצמו בשידור - אני לא - פרץ בבכי", אומר בצלאל. "הייתה דממה כמו אחרי שקוברים את המת ויש שקט, ורק הקרובים ביותר נשארים".

"עמדנו והתחבקנו", מספרת בן אליהו, שלא תמשיך הלאה לתאגיד. "לא הפסקנו לבכות במשך כל השידור, וזה המשיך ביתר שאת אחריו. אנשים ביקשו סליחה אחד מהשני. היו הרבה אמוציות".

"אף אחד לא ישן באותו לילה", אומר יששכר. "המחשבות לא עזבו אותי. אני בן 59, יש לי משפחה בת תשע נפשות, ואין לי מקום בתאגיד. איך אתחיל את החיים מהתחלה עכשיו?"

"מהרגע שהתחלתי לבכות, אני לא מפסיקה", אומרת וכסלר. "ולי יש לאן ללכת ביום שני. אבל כבר היה מי שאמר 'זה היה הבית שלנו, ועכשיו אנחנו עוברים לדירה'. אני כל כך מסכימה".

דניאל פאר, מגיש מבט בשנים 1971-2010

"המוות של רשות השידור היה צפוי, אבל לא בצורה כזאת. כל אחד יודע שיש סוף מתישהו, אבל התקווה היא שזה יהיה מכובד ולא בצורה משפילה כזאת. לפחות ניתן להתנחם בכך ש'מבט' מתה זקופה על משקל 'העצים מתים זקופים'. זאת מפני שהיא שירתה את הקהל עד הדקה האחרונה והביאה את כל החדשות שהיו ראויות להיות משודרות עד סוף המהדורה.

"חוץ מזה, את מה שהיה עד אותו מעמד מביש הייתי מגדיר כניסויים בבני אדם. הרי העובדים בשני המקומות - הן ברשות השידור הן בתאגיד השידור הציבורי - אין להם מושג היכן יעבדו, כשעדיין לא אושרה הפרדת הרשויות.

"ראיתי את התאגיד כדבר מיותר מראשיתו ועכשיו גם עד סופו, לאחר שברשות השידור ניסו להנהיג רפורמה מרצון הוגנת מאוד, כשאנשים בהחלט קיבלו עליהם לחתוך בבשר החי, ובלבד שהרשות תמשיך לשדר ותישאר. כל זה עד שבא השר גלעד ארדן, הקים את ועדת לנדס והכל התהפך. כעת, איש איננו יודע במה התאגיד טוב יותר מהרשות, בפרט שראש הממשלה סבור שגם הם שמאלנים, מה שלא מאפיין גם את הרשות".

"המהדורה הזכורה לי ביותר הייתה ב־78', כששידרנו את בואו של נשיא מצרים סאדאת לישראל. חיים יבין ואני שידרנו מהאולפן וחשנו את פעמי ההיסטוריה, מה גם שלא היו לנו מתחרים. המהדורה השנייה הזכורה לי מאוד, ואני לא גאה בה, היא זו שבה הודעתי בטלוויזיה על פרוץ מלחמת יום כיפור, שלוש שעות לאחר שחברי, אריה גולן, הודיע על כך ברדיו".

שרי רז, מגישת מבט מאז מהדורתה הראשונה ב־1968 ועד 1993

שרי רז, ממגישי מבט, הייתה 1 היחידה ששידרה בערוץ 1 ברציפות מהרגע הראשון ועד השבוע. אך סמלי הוא שהכתבה האחרונה שהכינה לתוכנית "רואים עולם", וכבר לא תשודר, הייתה על האופרה "כוחו של גורל" מאת ורדי, העומדת לעלות באופרה הישראלית.

"מה שקרה בערוץ הראשון זה לא כוחו של גורל, אלא מעשה אכזרי ללא מחשבה", קובעת רז, שבשנים האחרונות הכינה כתבות כגמלאית בהתנדבות ולא התכוונה לעבור לתאגיד. "מה שקרה השבוע הוא כמו שלאדם יש תור לניתוח לב פתוח, וחמישה ימים לפני התור הזה בא הרופא ועוקר לבעל התור את הלב כדי להמית אותו. ככה ראיתי את מה שקרה, כשהונחתה מכה חזקה, שאי אפשר היה להתגונן מפניה. כך לא עושים. כך לא נוהגים בארץ תרבותית, בארץ דמוקרטית. זה לא יכול להיות. אם כך הם נוהגים, אני מאוד חרדה לתאגיד. כי יכול להיות שתוכנית לא תמצא חן בעיני מישהו, ההוא יורה לעורך להוריד אותה ואם יסרב באותה שנייה הוא יפוטר. זה פטיש מאיים. לכן, על תאגיד השידור הציבורי להיות אמיץ וחזק, אבל לא ייתנו לו.

"הרסו ערוץ שהוא נכס. אומנם היה צורך לתקן בו דברים. שום דבר לא מושלם. כולנו זוכרים את השחיתויות שעשתה ההנהלה הקודמת. אבל זאת ההנהלה ולא העובדים. העובדים היו מסורים. מאוד.

"מה יקרה עכשיו עם האולפן החדיש שהקימו בהשקעה של מיליונים? האם הוא יהפוך למחסן? לא אשכח מהדורה ששידרתי, ובה דווח על ילדה ששקעה בבוץ בקולומביה. ראינו איך שאי אפשר היה להציל אותה, והילדה נעלמה מול העיניים. זה הכה אותי בהלם. היה לי קשה לעבור לידיעות האחרות".

אריה אורגד, קריין ומגיש מבט בשנים 1969-1992

"צפיתי בחלק הכואב של מהדורת מבט האחרונה והרגשתי כאב בטן גדול. אני לא יודע איך במדינה הזאת התבלבלו היוצרות, ושבדבר הזה שנקרא תקשורת המונים מרוכזות כל הסמכויות - הן של הפן התוכני והן של הטכני.

"מוזר מה שקרה. כשחשדו שיש בערוץ הראשון ריכוז גדול מדי של עיתונאים שלא אוהדים את השלטון, החליטו להקים משהו משלנו. ואז, כשהתברר שקמה להם האמא של השמאלנות, התחילו לעשות פליק פלאק חזרה. ואני עוד הייתי אופטימי וחשבתי שהשפיות תחזור לעניין, בפרט שממילא מדי שנה פורשים רבים מרשות השידור. ציפיתי שיעשו משהו שפוי יותר ושיסתפקו ברה־אורגניזציה ברשות השידור ולא בשום תאגיד שמאגיד.

"לא ציפיתי שיעשו כזה מעשה ברוטלי, שנראה כמו הנפת גרזן חסרת רגש על המסך. אם הייתי שומע שזה קורה ב'פרוספקיסטן', מילא. הייתי חושב 'זה יכול לקרות רק בסרטים המטורפים של סשה ברון כהן על משטרים רעועים ורקובים, שם יכול להתרחש הכל'".

"לא אשכח את המהדורה הראשונה שהגשתי ב־68'. הייתה תחזית שירד שלג בירושלים ולא ירד. השלג הגיע תוך כדי המהדורה. ואז יורם רונן, זכרו לברכה, יצא חוצה, אסף שלג בידיו, נכנס לאולפן והעיף עלי כדורי שלג בשידור חי".

ינון מגל, מגיש מבט בשנים 2008-2012

"עצוב לראות מערכת נסגרת. הכי עצוב זה לדעת שאנשים הולכים הביתה ואין להם פרנסה. עם זאת, בארבע השנים וחצי שהייתי ברשות השידור השחיתות הגיעה שם לרמות כאלה, שאי אפשר היה להמשיך עם הדבר הזה. בסך הכל, כמי שהיה שם, אני יכול לומר שזה היה מקום לא טוב, שלא הצדיק את עצמו" .

מנשה רז, עורך ומגיש מבט בשנים 1972-1999

"ראיתי את שידור 'מבט' האחרונה - והלב נחמץ. זה היה רגע נורא של החלטה, שפגעה בבני אדם באופן חסר חמלה, מה שעשה לי עצוב בנשמה. אני לא מבין איך מישהו בממשלה היה מסוגל לקבל החלטה בצורה כזאת מבלי להביא בחשבון שמדובר בבני אדם, באנשים בעלי משפחות. איך אפשר לעשות דבר כזה? ההנחתה מהרגע להרגע היא תוצאה של גילוי יחס אכזרי. ככה לא מתנהגים. אי אפשר לקבל החלטה הנוגעת בבני אדם בלי להתחשב ברגשות שלהם, בצרכים שלהם וברצונות שלהם".

ירון לונדון, ממגישי וכתבי מבט

"אפשר לראות את מה שקרה ברשות השידור כחלק ממאבק בין שתי הקבוצות שמתכתשות על החברה הישראלית. סגנון השליטה של מפלגות השמאל עד 77' היה רך יותר, כשבשלטון ההוא הם סיגלו לעצמם מנהגי אצולה, שמעניקה מקדמה קלה ליריב במלחמות האבירים. האצילות הזאת חייבה אותם, ורגש הבושה ריסן אותם. כשהגיע הליכוד לשלטון, אחרי תקופה קצרה של אבירות פולנית, החלה הסתערות חסרת רסן על כל משרה, על כל עמדת כוח, דבר שלא פג אחרי עשרות שונות שלטון.

"רשות השידור, שבה עבדתי 28 שנים, ותפקידי האחרון בה היה מנהל מחלקת הדרמה, הייתה ארגון מושחת מהמסד ועד הטפחות. את האשמה יש לחלק בין השלטון לבין העובדים, בעיקר ארגוני העובדים של הטכנאים. השלטון, בעיקר שלטון הליכוד, מינה מנהלים שברוב המקרים היו נעדרי ידע מקצועי.

הסגולה העיקרית של רוב המנהלים האלה הייתה לשון ארוכה, ששימשה אותם לליקוק ישבניהם של אדוניהם הפוליטיים. טבעו של ריקבון הוא בכך שהוא מתפשט מהצמרת לתחתית.

"ועדי העובדים סחטו את השידור, שיתקו אותו, ניוונו אותו והכבידו על יכולת היצירה של לא מעט אנשים מוכשרים שהיו שם. כל הנסיונות לרפא את המוסד הזה עלו בתוהו. עשיתי בעבר חישוב, שהעלה כי הפקה של שעת שידור בטלוויזיה ממלכתית בהשוואה לערוץ 2 הייתה בעלות של בערך פי שניים. לא פעם זה עורר פליאה איך הערוץ המסחרי שלח לא אחת כתב שהוא צלם וגם טכנאי קול, ורשות השידור שלחה משלחת של שישה ואפילו שמונה אנשים. משטר השעות הנוספות, שהונהג על ידי האיגודים המקצועיים, הביא לכך שאנשים רבים ראו בזיוף שעות נוספות נוהל עבודה.

"אחרי כל הניסיונות לרפא את המוסד הזה, שעלו בתוהו, גלעד ארדן, בהיותו שר התקשורת, החליט לנעול אותו ולהקים תאגיד חדש, אבל זה היה פרפור קצר של תבונה ושל הגינות. הממשלה הנוכחית, בראשותו של בנימין נתניהו, כמובן, התחרטה וגרמה לבזבוז של לפחות 300 מיליון שקלים ולעוגמת נפש למאות עובדים, לפגיעה בכל ערכי הניהול התקין וגיוס הכנסת למעשה שהוא בין פשע לתועבה".

הביא לדפוס את דבריהם של מגישי העבר: יעקב בר־און