המייבא של מאסטר שף: "הריאליטי- מרד בתוכניות הכוכבים של פעם"

עמי גלאם (49) הוא במאי, מפיק ומפתח פורמטים ישראלי. התוכנית הראשונה שיצר הייתה "סוף הדרך", ששודרה בערוץ 2 והייתה אחת מתוכנית הריאליטי הראשונות בישראל. שימש כמנהל פיתוח ברשת במשך שלוש שנים וניהל את חטיבת הבידור והריאליטי בקשת במשך חמש שנים. הוא הביא למסכינו, בין היתר, את “מאסטר שף”, “סופר נני”, “אמא מחליפה”, “יצאת צדיק” ו”אל תפיל את המיליון”. במסגרת עבודתו בקשת היה אחראי ליצירת הפורמטים המקוריים “שלוש”, “נראה אותך” ו”בקרוב אהבה”, שנמכרו למדינות רבות ברחבי העולם.

בהמשך הקים עם אשתו את סטודיו גלאם, המתמחה ביצירת פורמטים מקוריים לשוק הישראלי והבינלאומי. לפני שנה פתחו בני הזוג סטודיו זהה בארצות הברית, שם הם עוסקים בפיתוח תוכן ועובדים בשיתוף חברות הפקה מקומיות. “טיול אחרי צבא”, הסדרה החדשה שיצר גלאם, תעלה הערב בכאן 11.

האם היום, לאור ניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית חוזר אליהן היום בדיעבד ומשנה אותן?
“’סוף הדרך’ הייתה התוכנית הראשונה שיצרתי, והיא גם הייתה אחת מתוכניות הריאליטי הראשונות שנעשו כאן. הראשוניות, התמימות ותחושת החלוציות ליוו כל צעד בעשייה הזו. לא היו לנו שום ידע מוקדם או ניסיון להישען עליהם. שום דבר ממה שעשינו עד הרגע הזה בטלוויזיה לא היה דומה או הכין אותנו לגודל ולמורכבות ההפקה והתוכן. גם הקשר לתוכניות ולפורמטים מהעולם לא היה נגיש כמו שהוא היום. החלוציות הזו הייתה מקור כוחנו, אבל גם פתח לטעויות רבות שבוודאי עשינו. אני עדיין גאה מאוד בתוצאה”.

אפשר לומר שהמקוריות והמרדנות שלך או היותך מקדים את זמנך לא תמיד עושים עמך חסד?
"לא הייתי ממהר לקשור לעצמי כתרים של 'מקדים את זמנו', אבל בהחלט יש מחירים שמשלמים על תהליכי הלימוד ועל הראשוניות בתחילתם של התהליכים. אלו מחירים שהיום קשה יותר לספוג מבחינה כלכלית, ולעתים גם יצירתית. נכון שהבאתי למסך - לא לבדי - לא מעט תוכניות שרבים אמרו שלא יצליחו או שאין להן מקום על המסך, והמציאות הוכיחה אחרת. אבל אני בטוח שהיו יותר פיתוחים שלצערי לא הגיעו למסך או שבהמשך מישהו אחר עשה אותם בלי קשר אלי, ואז זה אפילו כואב יותר".

"המרד שאת מדברת עליו שייך באופן כלשהו לכל ז׳אנר הריאליטי, שנולד כמרד נגד הטלוויזיה שהייתה קיימת עד אותו שלב - טלוויזיה של תוכניות אולפן, שבה הפנים היחידות שאתה רואה הן של כוכבים שנבחרו על פי טעמם האישי של מי שאמון על התוכניות או על שידורן", מוסיף גלאם. "הריאליטי הוציא את הטלוויזיה החוצה, פתח לה עולמות חדשים ובעיקר הביא למסך את האלמוני והלא מוכר. מהבחינה הזו, המרד הצליח. אני לא רוצה לצייר את זה בצורה רומנטית מדי, כי תמיד משלמים מחיר, גם כשזה מצליח. הוויכוח על הריאליטי ומקומו בחברה מן הסתם יימשך עוד זמן רב".

חששות גדולים

היום בערב תעלה לאוויר התוכנית החדשה שיצר גלאם, “טיול אחרי צבא”, במסגרת שידורי כאן בערוץ 11. זוהי סדרת מסע דוקומנטרית המפגישה את הזמרים פבלו רוזנברג (52) וגל תורן (41) עם חוויית הטיול אחרי הצבא בהודו, שעליה הם פסחו. העונה, בת עשרה פרקים, מתרחשת בשלל מקומות, ובהם ניו דלהי, ורנאסי, הרי ההימלאיה, דרמסלה ופושקר, ומגיעה בסופה לתאילנד, לעיר בנגקוק ולאי צ’אנג מאי.

"אני אוהב ליצור ואוהב לעשות טלוויזיה, ואני הכי נהנה לעשות את זה בישראל ובשפה שלי", מעיד גלאם. "נכון, בשנה האחרונה וגם בזמן הקרוב נדדתי ואמשיך לנדוד על הקו ולפתח בעיקר לשוק האמריקאי, אבל אני לא מתכוון לוותר על תוכניות לשוק הישראלי, גם מתוך כוונה שהן ינדדו לשם יחד איתי”.

הצופים מאסו בממלכתיות ועכשיו גם ירדה קרנו של הריאליטי. מה השלב הבא?
“אני לא רואה כך את הדברים, ומעולם גם לא הייתי שותף לדיון הנדוש על לאן מועדות פניו של הריאליטי או אם הוא הגיע אל סופו. אני לא מאמין בז׳אנרים טובים או רעים, עליונים או נמוכים. מבחינתי יש רק שני ז’אנרים של תוכניות: תוכנית רעה ותוכנית טובה, וזו הדרך היחידה שלי למדוד את הדברים".

"עשיתי מלוא החופן משני הסוגים הללו. לשמחתי, התנסיתי בכל סוג – החל בדוקו וכלה בריאליטי ובשעשועונים. מבחינתי, הטוב והרע נמדדים בראש ובראשונה בשאלה אם יש למה שאני עושה ערך מוסף. כיום אני מנסה יותר ויותר שהתשובה לכך תהיה חיובית, ואני גם יותר ויותר מצליח לעשות זאת מכיוון שיש לי פריווילגיה לבחור את הפרויקטים שאני עושה ועם מי לעשות אותם”.

מדוע פתחתם שלוחה של סטודיו גלאם בארצות הברית, והאם כבר הצלחת ללמוד שם את השטח?
“פתיחת סטודיו גלאם בארצות הברית היא שלב נוסף בעבודה הבינלאומית שלנו. השוק האמריקאי הוא כידוע משמעותי ומשפיע ביותר על תעשיית הטלוויזיה, והיה חשוב לנו להיות נוכחים שם. אנחנו פועלים שם במודל ייחודי, שבו אנחנו לא חברת הפקה, אלא חברת תוכן ופיתוח בלבד. יש לנו הסכם עם חברת רד ארו הבינלאומית, ואנחנו למעשה עובדים עם חברות ההפקה שלהם ועם חברות הפקה נוספות. המודל הזה מאפשר לנו להתרכז בתוכן בלבד. אגב, גם פה בארץ ניסינו את המודל הזה, ו'טיול אחרי צבא' היא תוכנית שאנחנו פיתחנו, וחברת קסטינה מפיקה עבור תאגיד השידור הציבורי".

"אני יכול לומר בוודאות שלמדתי המון ואני נמצא כל הזמן בתהליך למידה", מוסיף גלאם. "אני עובד ונפגש עם הרבה מאוד ערוצים וחברות הפקה, לומד אותם ואת הצרכים שלהם ומפתח תכנים בהתאם. הגענו לארצות הברית עם פיתוחים רבים שעבדנו עליהם מראש, ומהר מאוד הבנו שרובם לא רלוונטיים ושצריך לפתח תכנים ייחודיים וספציפיים. זו תקופה מרתקת לעבוד בארצות הברית, ולא פשוטה בכלל, מכיוון שמול הרצון והצורך שלהם בפורמטים ובתוכניות חדשות, ניצבים חששות גדולים של מקבלי ההחלטות. עם זאת, ברור לכולם שאם באים עם הפרויקט הנכון, אז האפשרויות קיימות והשמיים הם הגבול. במיוחד עם התוספת המבורכת של הפלטפורמות החדשות כמו נטפליקס, אמזון ופייסבוק".

לא ערובה להצלחה

"השוק בארץ מתעתע מאוד", הוא אומר. "מהרבה בחינות הוא מוגבל מאוד, יש כמות מצומצמת של ערוצים והתקציבים מוגבלים. זהו שוק תנודתי מאוד ולא יציב. לדעתי, התקופה הנוכחית, עם הקצב המטורף של ההפקות, היא דוגמה קיצונית לחוסר היציבות הזה, וזה אכן מתיש וגורם לך ללכת לרעות בשדות זרים כמו שעשינו. אבל מצד אחר, הערוצים אצלנו לוקחים סיכונים ומעלים פורמטים מקוריים יותר מבכל מקום אחר. יש פתיחות לחדש ולמקורי, ואנשי התעשייה הם מהיצירתיים, החרוצים והמוכשרים ביותר שיש. אני מלווה הפקות שלנו מסביב לעולם ותמיד חוזר ואומר שאצלנו ישנם אנשי המקצוע הטובים ביותר. כן, התנאים הבעייתיים כאן מתישים, קשה למפיקים להרוויח, וצריך בחלק מהמקרים להילחם על הזכויות".

האם השוק הישראלי לא מתגמל מספיק?
“אין הבדל גדול בתהליכי היצירה ממקום למקום, יש רק הבדל בתנאים שמאפשרים או מונעים אותם; הבדל בצרכים המקומיים והנקודתיים שיש לכל מקום וכמובן הבדל בהעדפות של הצופים או של מקבלי ההחלטות. יצירת פורמט צריכה בראש ובראשונה להגיע ממקום שמעניין אותי להתעסק בו – זו צריכה להיות תוכנית שאני רוצה לעשות או לראות ורק אחר כך לבחון למי או לאן זה מתאים".

"נכון שהרבה פעמים מפתחים משהו ייעודי לערוץ מסוים, אבל זה עדיין צריך לפגוש את המקומות שמעניינים אותי. מובן שיש הבדלים גדולים שנובעים גם מהשוני המהותי בין התנאים שלנו לתנאים שלהם: ריבוי הערוצים והאפשרויות, תקציבים גדולים יותר. אלו אומנם לא ערובה להצלחה או לאיכות, הם רק מאפשרים לנסות הרבה יותר דברים ולחשוב גדול ובלי מגבלות. בארצות הברית הכל נכנס לתבניות ברורות מאוד. כשמשהו מצליח, מיד כל הערוצים רוצים אותו הדבר, ‘אבל קצת אחרת’. זה מקבע תהליכים מחשבתיים מצד אחד, ומצד אחר אתה מבין באילו אזורים צריך לפעול”.

אילו מהתוכניות שלך אהבת ואילו פחות?
“תוכנית שאהובה עלי במיוחד זו ‘ההחלטה’, שעשינו לה עונה ראשונה ומוצלחת לערוץ 10. היא, מבחינתי, מגלמת את השילוב האידיאלי של טלוויזיה חזקה ואפקטיבית וגם בעלת משמעות משנת חיים. האזור הזה שבין הנגיעה האמיתית בחיים של אנשים, עם כל האחריות והקושי הכרוכים בכך, לבין יצירת דרמה על המסך, הוא האזור שאני אוהב להיות בו".

"כשאני מרגיש שאני עושה משהו ערכי ומשמעותי, ולא רק טלוויזיה - לא שעשיית טלוויזיה אין בה משמעות - כלומר כששני העולמות הללו נפגשים, יש לזה ערך מוסף מבחינתי".

"תוכנית שאני מרגיש שפספסתי אותה מאוד היא תוכנית המתיחות ‘נוקאאוט’, שעשיתי עם עפר שכטר. לעופר היה חזון ברור מאוד בנוגע לאיך הדברים צריכים להיות, איך הקומיות עובדת אצלו, ולא הצלחנו לממש את זה. במקרה הזה התחושה שלי הייתה שעשינו אובר־פרמוט. גם זה קורה לעתים: שיש גרעין פשוט ונכון, ואז אנחנו מנסים לעשות מזה משהו שהוא לא, וכל זה בשם הפרמוט והמקוריות. במקרה הזה בהחלט הרגנו את התוכנית, כיסינו את הקומיות שהיא הדבר החשוב ביותר במתיחה בכל מיני אלמנטים שלא היו צריכים להיות שם”.