"'סערה בכוס תה' הייתה פינה בתוכנית ‘זהו זה', פרודיה חריפה על פקידי מדינה אטומים, שהעניקה לנו הזדמנות לצחוק לרגע על מכאובי הבירוקרטיה. שילוב מוצלח של נושא רלוונטי תמיד, תסריט מושחז של קובי ניב וצוות שחקנים מוכשר הפך את פינת הלשון האפרורית לאהובה במיוחד. המשפט המוכר ‘זה לא אני, זה פופטיץ' משמש עד היום כדי לתאר את תחלואי הבירוקרטיה המקומיים" (מתוך אתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית).
למודי קרבות הישרדות, מנהלים עובדי הטלוויזיה החינוכית בחודשים האחרונים את מה שנראה כקרב מאסף. כבר היו מי שביקשו לסגור אותם ולהשליך את המפתח, להפוך אותם לארכיון מצהיב בזיכרון של היצירה בישראל, אלא שהפעם הגיליוטינה ממש נוגעת בעורף. 180 איש, מרביתם חיים ממשכורות של עובדי הוראה, מגיעים מדי בוקר למקום עבודתם כשאין להם מושג מה יעלה בגורלם. "גסיסה אטית", זה מה שהם מרגישים.
אם לא ייעשה מהלך משמעותי מצד נציבות שירות המדינה, מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב והשר נפתלי בנט, שעד כה בעיקר הביעו אמפתיה, יירד השלטר באוגוסט 2018. בינתיים, אומרים עובדי החינוכית, "מייבשים אותנו". מהבוס אלדד קובלנץ, שמכהן במקביל כמנכ"ל החינוכית וכמנכ"ל הזמני של תאגיד השידור "כאן", ביקשו אנשי הוועדים בראשית אוגוסט לפנות את כיסאו, המיותם ממילא לטענתם. אותו דבר באשר לעו"ד אביגדור דנן, היועץ המשפטי של החינוכית ושל התאגיד. בראשית השבוע חלה תפנית בעלילה. דנן ביקש לעזוב את תפקידו בתאגיד ולהישאר בחינוכית בלבד. הוא צפוי להישאר בתפקידו עד לסיום הליך מכרז שיבחר את ממלא המקום שלו.
"מאז שעברת להתנדב בתאגיד ‘כאן', אתה מנסה לנהל את החינוכית באמצעות שליחים", כתבו ועדי העובדים לקובלנץ והורו לעובדים להפסיק את שיתוף הפעולה עם אנשי לשכתו, עם דנן ואנשי לשכתו, עם הפרוגרמר עומר מנור, עם יועצים הפועלים בחינוכית מטעם התאגיד ועם עובדים המועסקים ב"כאן" במקביל לעבודתם בחינוכית. במכתב ששיגר אל עובדי החינוכית, דנן מזהה יתרון בכך שהוא מחזיק בשני התפקידים: "העבודה המקבילה בשני הגופים תסייע גם בהסדרת תנאי העסקתם של עובדי החינוכית אשר ייקלטו בתאגיד".
"זה לא אני, זה פופטיץ" מעולם לא היה רלוונטי יותר. בלשכת שר התקשורת איוב קרא ובלשכת מנכ"ל משרד החינוך אומרים: זה לא אנחנו, זה נפתלי בנט. בסביבת שר החינוך אומרים שההחלטה בכלל לא מופקדת בידיו. עובדה, אילו רצה לסגור את החינוכית, לא היה מבקש מראש הממשלה ארכה של שנה ושלושה חודשים. בנציבות שירות המדינה מסבירים שהם ממתינים להחלטת שר החינוך בדבר זהות העובד שימלא את מקומו של קובלנץ, וכי ליועץ המשפטי אושרה חל"ת ומועד יציאתו אמור להיקבע בקרוב.
"הופתענו למצוא את עצמנו בתוך הקלחת של ועדת לנדס. משרד החינוך פנה למשרד התקשורת לצרף אותנו לרשות השידור", אומר יעקב ברנקין, ראש ועד המהנדסים בערוץ. "זה לא שנזכרנו מאוחר. שי פירון, שהיה שר החינוך בזמן גיבוש החוק, לא נפגש איתנו, אף על פי שביקשנו. ב־2014 התקיימו דיונים בכנסת והיינו בכולם. היה הנושא הגדול, 2,000 עובדי רשות השידור, ועלינו לא דיברו. בשום ישיבה לא הייתה התייחסות לנושא הטלוויזיה החינוכית".
לילך שז"ר, עורכת וידיאו וראש ועד הטכנאים וההנדסאים, רואה בהחלטה לכרוך בחוק את סגירת החינוכית בסגירת רשות השידור גחמה של יאיר לפיד, כשהיה שר האוצר, של שר התקשורת דאז גלעד ארדן וכאמור פירון. "היינו כ־500 איש והגענו ל־180 עובדים, שעושים עבודה מעולה, וכל שקל מפוקח", היא אומרת.
"מצד שני, יש פה המתה זוחלת כבר 20 שנה. אנחנו עובדים בוואקום. לא מרעננים אותנו מבחינת כוח אדם או ציוד כדי שנוכל להחזיר הפקות הביתה. אין אצלנו יד מכוונת. קובלנץ הוא האיש שאמר שהחינוכית צריכה להישאר עצמאית. נפגשנו עם בנט, והוא אמר שמבחינתו החינוכית תחיה לנצח, רק שהוא קיבל את זה כעניין גמור מהשר פירון. הצליח רק להוציא מראש הממשלה ארכה לעוד שנה ושלושה חודשים. הוא לא יודע איך לחלץ את החינוכית מהצרה הזו.
"אני עובדת מדינה 20 שנה, אם חד־הורית, שמרוויחה משכורת בסיסית של כ־7,000 שקל, ולא יכולים לבעוט אותי החוצה. הרי המדינה ממילא תיאלץ לשלם את שכרי, אז למה לא לאפשר לי לעשות את תפקידי בטלוויזיה? אין פה שום חיסכון תקציבי. הרווח בסגירה שלנו יהיה הפסד לכל הציבור. אנחנו הרי גוף הטלוויזיה הכי מצליח במדינה: מאוזן תקציבית, מאוזן מבחינת כוח אדם ונותן תמורה נפלאה לצופים".
מלחמה אינסופית
כדי להבין עד כמה מצבם של עובדי החינוכית לוט בערפל, יש להציץ בלשון חוק השידור הציבורי החדש, שהשחיל את הטלוויזיה שלהם לתוך החבילה הכללית. החוק קובע כי הלימודית תפסיק את שידוריה שנה ושלושה חודשים לאחר יום עליית שידורי התאגיד. ביום המעבר יומחו לתאגיד חוזים לרכישת הפקות מקומיות קנויות שנחתמו על ידי הטלוויזיה הלימודית. בשנה שלאחר יום המעבר יהיה התאגיד חייב לשדר בערוץ הטלוויזיה לילדים ולנוער ארבע שעות שידור ביממה לכל היותר - הפקות מקומיות קנויות שהופקו או שודרו בלימודית בשנה שקדמה ליום המעבר. ארכיון הלימודית וכל זכויות הקניין הרוחני של הלימודית יועברו לתאגיד בלא תמורה.
יפה ויגודסקי, שכיהנה כמנכ"לית החינוכית, מספרת על מלחמה מתמשכת עם כניסתה לתפקיד כבר בשנת 2003. מצד אחד, היא פעלה לקיצוץ 60% מכוח האדם, על פי המלצות ועדת שטרן שבדקה את מעמדה של הטלוויזיה. מצד שני, האוצר תכנן לסגור את התחנה.
ויגודסקי רתמה את שרת החינוך דאז לימור לבנת להשאיר את החינוכית בחיים. אחרי שמונה שנים פרשה. במכתב העזיבה היא כתבה: "כיום אין מי שחולק על חשיבות השידור הציבורי־חינוכי. הטלוויזיה החינוכית נהנית ממעמד בלתי מעורער גם במציאות הרב־ערוצית". בתקופתה, מספרים בערוץ, התפתחה תודעת השירות. "הפכנו לגוף שחושב איך הוא פועל 100 אחוז לטובת הציבור", אומרת לימור זהבי וינברגר, מנהלת מחלקת ילדים ונוער. "התוצאה הייתה פיילוט מקסים של חוברות עבודה ו־DVD שנוסו בהצלחה בגני ילדים ובכנסים של גננות. אנחנו מדברים על שליחות ועל אוצר שנבנה במשך 50 שנות יצירה. כל שנה מגיעות בקשות מיוחדות ממשרד החינוך, ואנחנו תמיד מספקים מענה".
המפיקה והעורכת אסתי רימון ("ערב חדש", "מוסף המוספים" ו"חוצה ישראל" מתארת את אי־הוודאות: "כבר הרבה זמן מרדימים אותנו. אני אמורה לעלות אחרי החגים עם עונה חדשה, וההרגשה איומה. יש פה הרבה אנשים שרוצים לעשות טלוויזיה טובה ומרגישים שצונאמי בא ולוקח להם את זה מהידיים".
כמה אפשר?
גם דן מרגלית, המגיש הוותיק של החינוכית, משתומם מול המתרחש. "ניסיתי לא להתערב, אבל כמה אפשר", הוא שואל. "אם יש פה התחשבנויות לא ענייניות, זה עצוב. החינוכית לא מאיימת על אף אחד. צריך להיות אינטרס לשאת אותה על כפיים ובמקום זה מחסלים אותה. מה המסר? שמדינת ישראל לא רוצה שיח אינטליגנטי וקצת יותר עמוק מ'הישרדות'?".
לא רק אנשי המקצוע תמהים על ההחלטה. אפשר למצוא עצומות ברשת האינטרנט שקוראות לעצור את המהלך. מכתבים בפייסבוק כמו זה שכתב הצופה הצעיר נדב: "אנחנו קבוצת ילדים שרוצה לשמור על הטלוויזיה החינוכית כמו שהיא. זה הערוץ הכי טוב שיש לילדים. אנחנו מתחילים במאבק - הצטרפו אלינו וביחד נשמור על הערוץ הטוב ביותר לילדים! ‘החפרנים', זה גם מצחיק וגם לימודי. ‘גלילאו', כתבות מהעולם וחידה בכל תוכנית. ‘היה היה', זה מלמד על ההיסטוריה ועם דמויות מקוריות (איש חכם, איש חזק, איש מעשי ועוד)".
על המתרחש בתקופה האחרונה, המסמנת נקודת רתיחה, מספר שמוליק כורזים, מנהל מחלקת ענייני היום ("ערב חדש", "תיק תקשורת", "חותם אישי", "ערב חדש לילדים" ועוד). "מאז ומעולם שודרה ‘ערב חדש' בערוץ הראשון בשעה 17:00", הוא אומר. "עם עליית התאגיד, שעת השידור הוקדמה ל־16:30, והשם שונה ל'הערב החדש'. התוכנית שינתה את הפורמט, השתבחה, וככל שחלף הזמן רכשה קהל צופים חדש ובעצם בנתה משבצת שידור חדשה כפי שעשתה בימי מלחמת לבנון הראשונה.
הרייטינג בתאגיד היה טוב מזה שהתוכנית ידעה בערוץ הראשון. לרוב, הרייטינג היה גבוה מזה של ‘חמש מקורי', התוכנית שירשה אותנו בשעה 17:00. לצערנו, ביום בהיר אחד מנכ"ל התאגיד קובלנץ הודיע למנכ"ל החינוכית קובלנץ ש'הערב החדש' תוסר מלוח השידורים של התאגיד. צעד חד־צדדי נטול נימוקים רציניים. אם זה לא ניגוד אינטרסים, מהו ניגוד אינטרסים?".
כורזים מוסיף: "קדמה לצעד הזה תקרית חמורה ביום שבו נדון הערעור של אלאור אזריה. ‘הערב החדש' הייתה אמורה לעלות לאוויר, והתאגיד סירב להעביר לנו את השידור. הנימוק היה: חשש שלא נחזיר אותו במקרה של התפתחויות בבית הדין. תירוץ מעליב לנוכח שיתוף הפעולה ארוך השנים עם מחלקת החדשות הערוץ הראשון. תמיד החזרנו להם את השידור".
והיה גם סיפור פיטוריו של אראל סג"ל. כורזים: "ערב עליית תאגיד השידור לאוויר נדרשתי לפטר את המנחה אראל סג"ל שנבחר במכרז. בוועדה הבוחרת ישבתי לצדו של קובלנץ. ניסיתי למחות על ההחלטה, דרשתי לקיים דיון מקצועי לגבי איכויותיו, אבל לא נעניתי. הודעתי לסג"ל על פיטוריו, ולשמחתי היה מי שהתעשת וההחלטה בוטלה תוך זמן קצר. עם פיצול ערוץ 2 בקרוב, אמורה להיפלט משם החינוכית על שלל שידוריה. אנחנו מחזיקים, על פי חוק, בשביעית מזמן השידור של ערוץ 2. כיו"ר ועד העיתונאים בערוץ דרשתי מקובלנץ שיפעל ויעזור בנושא, כפי שהיה תמיד עם מנכ"לי החינוכית שהובילו את המחנה כשהגרזן הונף מעלינו. תשובתו הייתה: ‘לך עם ההסתדרות להיפגש עם יו"ר מועצת הרשות השנייה, אוה מדז'יבוז''. זה סביר? זה יעלה על הדעת?".
אבל כוחם של העובדים מוגבל וסד הסנקציות צר. הם יודעים את זה. בתחילת אוגוסט העלו לשידור שקופית שבה קראו להנהלת התאגיד להגיע איתם להסכם ולמנוע את סגירת החינוכית. כתוצאה מהמהלך החליט קובלנץ להפסיק לחלוטין את שידורי החינוכית בתאגיד.
החזון של אשכול
נחזור להתחלה. ב־25 במרץ 1966 בשעה 12:15, באולם מקושט ובמעמד 200 מוזמנים נרגשים, לחץ לוי אשכול על כפתור אדום באולפן הטלוויזיה החינוכית בתל אביב. ראש הממשלה בירך את בית רוטשילד, היוזם, על תרומתו, והזכיר כי יש אומנם כאלה החוששים עדיין מפני התקנת טלוויזיה כללית בארץ, אבל איש אינו מפקפק עוד בחשיבות הטלוויזיה החינוכית. "הטלוויזיה של עם הספר נפתחת דווקא בשיעורים לבתי הספר", אמר אשכול. "אביע משאלה שהיא בגדר חלום: שלא ירחק היום והטלוויזיה תזכה לטיפוח, פיתוח והרחבה עד כדי הקמת אוניברסיטה טלוויזיונית".
שידור הטלוויזיה הראשון של ישראל יצא לדרך עם ברכת "שהחיינו" של הלורד רוטשילד והבטחה שהחינוכית לא תציג תכנים שיוצרים מחלוקת דתית או מדינית. על הקרקע הזו, של לשון נקייה והיעדר תוכן שיווקי, צמחו אנשי תקשורת וכוכבים, בהם: סיון רהב מאיר, מוני מושונוב, דובל'ה גליקמן, דליק ווליניץ ואילנה דיין.
וכמובן אין ספור תוכניות וסדרות: "קישקשתא", "רגע עם דודלי", הסיטקום העברי הראשון "קרובים קרובים", "זהו זה" המיתולוגית, "ערב חדש" שנולדה במלחמת לבנון הראשונה כתוכנית ד"שים, "אינטרמצו עם אריק", "חוצה ישראל", "אני גיטרה", "פסקול ישראלי", "בחצר של פופיק", "חותם אישי", "23 דקות" ועוד.
הוותיקים זוכרים את היום ההוא, בראשית שנות ה־70, שבו התייצב צוות נרגש של שחקנים, מרביתם עולים חדשים, בכיכר דיזנגוף לצילומי אות הפתיחה לתוכנית ללימוד אנגלית. מיס קפלן השלומיאלית, דני גולן קצר הרוח ורמי השובב שרו "Here we are at the Dizengoff Circle" ובתום הצילומים נשלחו הסלילים אל המפקחים ללימודי אנגלית.
התשובה הזועמת לא איחרה להגיע במכתב מנומק: "דיזנגוף סנטר הינו ציון מקום בעייתי בשל הספציפיות. מדובר בתוכנית הפונה אל כולם, ולא רק אל תושבי תל אביב". מכאן התגלגל הנוסח החדש עם המילים המוכרות: "Here we are in the center of town". הסיפור הזה ממחיש את רוח הערוץ, שייצר שורה ארוכה של הפקות מצליחות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי - כזה שפונה אל כולם ושומר על ערכים חינוכיים. אלא שהצלחה לחוד ושאיפות פוליטיות של שרים עוברי אורח במפה הפוליטית לחוד.
בכל מקום
בתקציב שנתי של כ–100 מיליון שקל מייצרת החינוכית שידורים לשלושה ערוצים: 24 שעות ביממה בערוץ 23, שתי רצועות שידור יומיות בערוץ 2 עם רייטינג נאה (14:00–15:00, 17:30־18:00) ושבת 11:00–12:00, וחמש שעות שידור יומיות בערוץ הראשון (12:00–17:00, וביום שישי 8:00–15:30) עד לסכסוך האחרון. בימים האחרונים התקבלה אצל עובדי החינוכית הצעה לחזור ולשדר באפיק 11 של התאגיד, והיא נשקלת.
כאמור, שביעית מזמן השידור של ערוץ 2 שייך לחינוכית על פי חוק: "עושים סדר" משודרת ארבעה ימים בשבוע, מ–17:30 עד 18:00 (הפקת חוץ של נועם אדרי). "תיק תקשורת" משודרת בחמישי באותה שעה.
מקור התקציב הוא במשרד החינוך ומהכנסות ברצועת השידור של ערוץ 2. אנשי הערוץ מתגאים בעבודתה של מחלקת הדיגיטל; בקורס עיתונאות שנתי לעשרות בני נוער בני העדה האתיופית ביוזמה משותפת עם משרד הקליטה; בפרויקטים ערכיים כמו חידון התנ"ך; בטקס יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל בשיתוף מינהל חברה ונוער; ובהפקות כמו "מתויגים" (עם המשרד לביטחון הפנים). יש גם תוכניות לימודיות בשעת חירום, הכנה לבגרויות וזהירות בדרכים.
יש תוכניות המופקות באולפני החינוכית ברמת אביב ואחרות יוצאות למיקור חוץ אצל מפיקים פרטיים. מספר ההפקות החיצוניות עלה בתקופתו של המנכ"ל קובלנץ.
רוני צייג, מנהל מחלקת הדיגיטל ומי שניהל בעבר את מחלקת הפרומו, יוצר "זומביט" המיתולוגית ומאנשי "זהו זה" ו"רואים 6:6", אומר: "יש פה שלושה אולפנים שהופקו בהם המון תוכניות, מתחם הפקה שיכול לשרת את הרדיו הציבורי ואת הטלוויזיה הציבורית. זה המתחם שמשפחת רוטשילד הקצתה ברמת אביב לטובת הציבור. אין בתל אביב היום אולפן ששייך למדינה פרט לאולפני החינוכית. אנחנו עובדים מוכשרים, עשינו עבודה מצוינת. זכינו בפרס התייעלות מנציבות שירות המדינה, פרס החדשנות על הדיגיטל הכי טוב בישראל, שבעה פרסי אקדמיה ועוד. ואת האנשים האלה, שעובדים במשכורות של מורות וגננות, רוצים לזרוק הביתה".
על הפקות החוץ שמגיעות על חשבון הפקות מבית, צייג מוסיף: "ההשבתה של האולפנים הייתה יזומה. בקלות אפשר היה להפעיל אותם". ואחד מחברי הוועד מוסיף: "קחי לדוגמה תוכניות אקטואליה יומיות כמו ‘עושים סדר' ו'סוגרים חשבון'. לא מספיק רצו לתת לנו את התוכניות, מכמה סיבות. העיקרית שבהן היא שאלדד רצה להוכיח שבחוץ יותר קל להפיק. לקחת את התהילה לעצמו, שלא תהיה של אנשי החינוכית הוותיקים".
נתעכב לעוד רגע על ההפקות החיצוניות. "על כל אחת מהן מופקד רפרנט שלנו. אנחנו חלק בלתי נפרד מהעשייה, מהשלב הראשוני של ‘קול קורא', דרך מיונים ושלב הפיתוח שנעשה מולנו", אומרת לימור זהבי וינברגר. "עד שאנחנו לא משוכנעים שלסדרה יש את הקוד הנכון של החינוכית, לתכנים ולערכים, לא יוצאים איתה לדרך".
עו"ד אלעד מן, יו"ר ועד עמותת העין השביעית והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה, רואה בחיוב את רעיון איחוד גופי השידור ויצירת מסגרת אחת שתפעל משיקולים מקצועיים בתחום הילדים, עבור המבוגרים, וגם לטובת אוכלוסיות כמו דוברי ערבית ושפות נוספות.
"השאלה היא איך עושים את זה בצורה הכי נכונה ובאופן שלא יפגע בעובדים", מן אומר. "הם הרי עובדי מדינה וגם הפתרונות לגביהם אינם אחידים. יש שם בעלי מקצועות שאפשר לנייד לחלקים אחרים בשירות המדינה: מי שעובד בהנהלת חשבונות, למשל, יכול להימצא לו מקום בחלקים אחרים של השירות הציבורי, באופן שיכבד אותו. צריך גם למצוא פתרונות בתוך התאגיד לבעלי ניסיון בתחום השידורים. לאפשר את המעבר ולשמור על זכויות העובדים באופן מקסימלי, לדאוג להסדרי פרישה מוקדמים והגדלת פיצויים".
"משיחות שקיימתי בעבר, הייתה נכונות עקרונית לקלוט עשרות עובדי חינוכית בתאגיד, אבל העובדה שהם היו פחות קולניים מעובדי רשות השידור לא עזרה להם. יש בעיה בכך שהקברניטים באותם מקומות הם אותם קברניטים ושאישרו להם את זה בשירות המדינה. האינטרס של מנכ"ל החינוכית לא תמיד חופף את האינטרס של מנכ"ל התאגיד, ואותו הדבר לגבי היועץ המשפטי. כל מבנה השכר של החינוכית והתקנים לאורך השנים נבנו באופן שאינו מיטבי, בלשון המעטה".
"רבים לא התקדמו כמו שצריך, אנשים התלוננו ששכר הבסיס שלהם מאוד נמוך, ולכן גם את זה היה צריך להסדיר. כל הדבר הזה רותח בתוך סיר שהוא קטן, יחסי האמון והרצון הטוב בין הצדדים כבר לא כל כך קיימים, והגענו לסיטואציה הנוכחית. אם היו מסדירים קודם כל את נושא העובדים לפני סיום החקיקה ב–2014, זה היה היום הרבה יותר פשוט".
הקרב של עובדי החינוכית אבוד?
"התנאים לא לטובתם כרגע, כי התאגיד כבר משדר. וגם אם החינוכית תפסיק לפעול יום אחד וכולם ילכו הביתה, יהיה קשה לקבץ סביב המאבק הד ציבורי משמעותי. אבל זה כאמור לא אומר שלא צריך למצוא פתרון ראוי. האחריות צריכה לבוא באופן יזום מצד גורמי הממשלה שהביאו למשבר הזה. אלה לא דברים שצריכים להיפתר על ידי הפגנות ושלטים אלא על ידי תכנון משפטי נכון. מה שנשכח בתוך התהליך הזה הוא שילוב ראוי של עובדי החינוכית במערך הנקלטים. זה נשאר לסוף והיה צריך להיות מוסדר כבר בתקופה שבה חוקקו את החוק".
חטא על פשע
חיים זיסוביץ', לשעבר מגיש תוכנית ביקורת התקשורת "תיק תקשורת" (שכיום מגיש אותה אבי משולם, שאף הפציע לאחרונה לצדו של דרור פויר כמגיש התוכנית "חמש מקורי" של "כאן" בשעה 17:00), רואה בסגירת החינוכית הוספת חטא על פשע. "סגירת רשות השידור על עובדיה והקמת התאגיד על חורבותיה, תוך פיטורי מאות עובדים, הן בעיני מעשה פשע. לא פחות מזה", הוא אומר.
"מעשה חמור שכמוהו לא היה מעולם במשק. באחריות לפשע הזה נושאים פוליטיקאים מהקואליציה ומהאופוזיציה, מי שיזמו ומי שנתנו את הסכמתם להשליך אל ההמון את גווייתה של רשות השידור השנואה. קודם השניאו אותה ואחר כך הקריבו את עובדיה. מסביבם עמדו והריעו עיתונאים ובעלי אינטרסים שרק האיצו בפוליטיקאים להשלים את ההוצאה להורג.
"על הפשע הזה מבקשים עכשיו להוסיף עוד חטא - את סגירת החינוכית. אף שהחינוכית מעולם לא הייתה חלק מרשות השידור וכל תחלואי הרשות, האמיתיים והמדומים, לא יוחסו מעולם לחינוכית, גם היא צורפה, משום מה, לתאגיד. את זה חובה למנוע. אין שום הצדקה לסגור את החינוכית כדי להקים במקומה שמרטף טלוויזיוני, ערוץ ילדים של התאגיד".
"גם לסגירת החינוכית תרמו פוליטיקאים צמאי כותרות או לפחות אדישים, שגורלם של העובדים שלא חטאו בכלל לא מזיז להם. החינוכית היא שידור ציבורי באותו מובן שבו גל"צ הוא שידור ציבורי וכמו ערוץ הכנסת. זה ערוץ עם יעדים ומשימות שרק ערוץ שאינו תלוי ברייטינג ובפרסומות יכול להציע. רק החינוכית יכולה להציע, למשל, תוכנית ביקורת תקשורת כמו ‘תיק תקשורת', שכדי להפיק אותה דרושה עצמאות עיתונאית מלאה ואי־תלות בגורמים מסחריים".
עו"ד מן, בידי מי המפתח?
"עם כל הכבוד למשבר האמון, מי שהיה צריך לפתור את זה הוא לא קובלנץ. משרד האוצר, משרד החינוך, משרד התקשורת וההסתדרות היו אחראים למציאת פתרון. העובדה שאין פתרון מונחת לפתחם ולא לפתחו של מנכ"ל החינוכית או התאגיד. זה יהיה לא נכון למתג את המשבר סביב אלדד או יריבויות פנימיות. גם אם אלדד היה נלחם מהיום הראשון רק עבור עובדי החינוכית, לא בטוח שמשרד האוצר או רשות השידור או ההסתדרות היו מאפשרים להעדיף אותם על פני רשות השידור".