הסיפור האמיתי מאחורי הסרט שגרם לעולם לפחד מטורקיה

מה היה לנו: הסרט “אקספרס של חצות" היה בעל השפעה עצומה. תיירים ברחבי העולם חדלו להגיע לטורקיה. הממשלה הטורקית יצאה למלחמת חורמה נגדו. הסיפור האמיתי על מה שקרה שם לא מחדש הרבה, מלבד העובדה שבילי הייז לא היה בחור טוב כל כך.
 

וידוי מזעזע: אף פעם לא עליתי למטוס וקפצתי לטורקיה. מספרים לי שהמחירים שם נמוכים יותר מבאילת. שהריזורטים נהדרים. הנופים עוצרי נשימה והעם הטורקי חביב ומסביר פנים. ואף על פי כן לא נסעתי לטורקיה עד היום. חביבותו של הפחה ארדואן היא סיבה אחת, כמובן. אבל הסיבה הבסיסית, העמוקה יותר, היא הסרט “אקספרס של חצות". 
 

כשאני סורק את מגוון הסרטים שצפיתי בו עד היום, הראשון שקופץ מול עיני כמכונן, מגדיר מחשבה והתנהגות, הוא ללא ספק “אקספרס של חצות". הוא הזכיר לי תמיד להתנהג יפה בחו"ל, לא לגנוב מגבות וברזים, במיוחד בארצות בעייתיות. הוא סגר בפני חלקים מכדור הארץ, שבהם זכויות אדם הן ביטוי שמשתייך לעיתונות סמולנית בוגדנית. לא תיירתי עד היום במצרים וברוסיה למרות הזדמנויות קורצות שנקרו בדרכי. שפן פרימיטיבי, מה לעשות. “אקספרס של חצות" הוליד לתוך שנתי חלומות רעים שבהם אני צועד, כמו בילי הייז, סביב אבן ענקית בחצר, או מקבל טיפול מיוחד מאיזה סוהר ראשי.

 

מהסרט “אקספרס של חצות: הסיפור האמיתי" מתברר שלא הייתי הפחדן היחיד. חצי כדור הארץ בערך הגיב כמוני. התיירות העולמית לטורקיה צנחה בעשרות אחוזים. הממשלה הטורקית הזועמת יצאה לקרב מאסף ושיגרה שגרירים בדרישה לאסור את הקרנת הסרט. אגב, בין המדינות שנענו לדרישה הייתה ישראל. 
 

“אקספרס של חצות: הסיפור האמיתי" הוא סרט ארוך מדי, שלא מביא עמו שפע גילויים מסמרי שיער. נוצותיו של בילי הייז האמיתי נמרטות בו לא מעט. הוא נחשף לא כצעיר חביב שמעד אלא כמבריח סמים שיטתי, שביצע את המעשה שלוש פעמים לפני הפעם הרביעית שבה נתפס. עם זאת, קצת קשה להאמין שיימצאו צופים רבים שיקדישו שעה ו־40 דקות לתיאורי סכסוכים קטנים ומייגעים בין תסריטאים, מפיקים וכיו"ב. 
 

“אקספרס של חצות" היה סרט מוצלח, לא יותר. אף על פי שלא התעלה לפסגות קולנועיות, הוא משתייך למשפחה מצומצמת של סרטים, דוגמת “אינסטינקט בסיסי", שגרם למי יודע כמה גברים בוגדניים ברחבי העולם לחשוב פעם נוספת לפני שהם פורמים את כפתורי המכנסיים. הוא נגע בפחדים אדירים עד כדי שינוי בדפוסי תיירות עולמיים.
 

הישראלים, המהווים נתח לא גדול אבל ממשי מהתיירות בטורקיה, וידועים באומץ לבם, התאוששו מהסרט - או שלא צפו בו - והציפו את הריזורטים המקומיים בהמוניהם. לא נמניתי כאמור עם אותם אמיצי לבב. המשבר הנוכחי בתיירות הטורקית קשור לבילי הייז המודרני - ארדואן. על אף השנים שחלפו, רשויות החוק במדינה יכולות להיות רגועות. לא אכנס לשם עם סוליות חשיש מוסלקות על גופי.

מה יש לנו: ג׳סי קסטר, מטיף טקסני, זוכה בכוחות על־טבעיים וביחד עם שני מלאכים, ערפד וחברה לשעבר יוצא להילחם בכוחות אופל. סלט מקסים ומופרע שידביק אתכם לכיסא.
 

הו, איזה סלט מקסים ומופרע. על ג'סי קסטר, מטיף מטקסס, משתלט כוח על־טבעי המאפשר לו לעשות כל מה שהוא מבקש. שני מלאכים מסתוריים מגלים את יכולותיו וחוברים אליו, אל חברתו לשעבר ואל ערפד בשם קסידי, וביחד נמשכת כל החבורה לעולם של דמויות מגן עדן וגיהינום. התוצאה, בתוספת שפע אלימות, היא לא פחות מנהדרת. אפשר להגדיר אותה כמפגש בין הקו הדמיוני של סדרות שראינו בשנה האחרונה כ"טווין פיקס 2017", ו“לגיון" למופרעות האלימה של טרנטינו. ובעצם יכול להיות שהקו לא כל כך דמיוני. שמדובר בטלוויזיה חדשה. 
 

כבר שנים רבות מככבים על המסך הקטן טיפוסי פנטזיה כערפדים ואנשי זאב. “דם אמיתי" הגישה לנו ערפדים ופיות ויצורים, אבל סך הסיפור לא התעלה מעולם מעל אופרת סבון מאוכלסת בדמויות בעובי קרטון. דיוויד לינץ', מי אם לא דיוויד לינץ', דחס ל"טווין פיקס 2017" סוריאליזם לעתים מרהיב, לעתים מקומם בתלישותו ובחוסר המאמץ לתקשר עם הצופה. “לגיון", לטעמי הסדרה המשובחת בשנה החולפת, הקפידה על נרטיב הגיוני ומהודק. הבנת מאין באו הדמויות ולאן הן הולכות. 
 

ג'סי קסטר, הכומר המטיף ב"פריצ'ר", נראה - לפחות בתחילת הסדרה - הממשיך המשובח של “לגיון". יש היגיון ברור בעולם שלו. הכוח העל־טבעי מנוצל לטובה. כשמעצבנים אותו הוא דופק מכות רצח. מי שחוטף את המכות הוא גבר שמכה את אשתו, הרוויח את המכות ביושר. אין שני ג'סי קסטר דוגמת שני אייג'נט קופר, לא מדברים שם בשפה מהופכת. העלילה, גם אם היא מדלגת ממקום למקום, ממדינה למדינה, באופן שעדיין קשה לקשור אותו, מתנהלת בקצב מהיר, מדביק לכיסא, מנגן במדויק על קשת של תחושות - “פריצ'ר" נראית בהחלט מטעם משובח ששווה לצפות בו.

מה יהיה לנו: המנהיגים בדרך כלל נשארים בחיים, החיילים מתים, והכי חשוב: תאוות השלטון והכסף. כך התפתחה מלחמת וייטנאם, כך מתפתחות כל המלחמות.
 

בעצם אנחנו מכירים את הסיפור: מלחמות פורצות בגלל טיפשות ותאוות כוח של מנהיגים. המנהיגים על פי רוב נשארים בחיים, מתעשרים ולא משלמים מחיר. מי שמשלמים את המחיר העצום הם האזרחים והחיילים שמתים במיליונים. אחר כך העשן מתפוגג ומלבד כמה ניצולים אף אחד לא זוכר על מה בעצם נלחמו.   
 

הניסוח החד ביותר של מלחמת וייטנאם בא מפיו של הנשיא שהחל להטביע את ארצות הברית במלחמה הנוראית והמיותרת הזו לפני שנרצח. קנדי אמר בשיחה לאחד מיועציו המקורבים: “אין לנו מה לחפש בווייטנאם, לא נצליח לעשות שם דבר, אבל אם אסתלק משם עכשיו, לא יבחרו בי לעוד קדנציה". 

אז לטובת הכיסא הבודד שלו הוא שלח לווייטנאם עוד אלפי “יועצים", ויורשיו שלחו עוד עשרות אלפים, והגיהינום השתחרר והשתולל על פני אדמות. מקיאוולי לא היה מתאר את זה טוב יותר. לא שהצד השני היה סימפתי יותר. מנהיגי הדרום, עד שהופלו בהפיכה שנתמכה בידי ארצות הברית, היו אכזריים ורודפי שלטון ומטופשים לא פחות, ובאופן נדיר זכו לגורל המגיע להם - מוות ביריות אקדח. 
 

הסדרה “מלחמת וייטנאם" היא בראש ובראשונה שיעור משובח לצופה שאינו בקיא בהיסטוריה של אזור הודו־סין, שהולידה את החלוקה לצפון ודרום וייטנאם. היא מציגה את המלחמה האכזרית שפרצה שם בקטעי וידיאו מתוך הקרבות, ובפרספקטיבה מרתקת של גסיסת הקולוניאליזם הצרפתי שהחלה עשרות שנים עוד לפני ש"היועץ" האמריקאי הראשון הניח שם רגל, תום מלחמת העולם השנייה ופריצת המלחמה הקרה, והתפתחות תנועות זכויות האזרח באמריקה שתבעו שוויון לשחורים ואשר זעמן הופנה כעבור שנים גם כלפי המלחמה. 
 

“מלחמת וייטנאם" מלמדת את הצופה לקח חשוב: לפני שיוצאים לקרב, יש לברר טוב טוב אם הוא הכרחי, מי מרוויח ממנו ובעיקר מי מפסיד. מרבית הסיכויים, ולא צריך להיות מקיאוולי כדי להבין זאת, הם שהמפסיד הוא הילד של הצופה.