"מלחמת וייטנאם": "18 שעות שקרעו אותי לגזרים, ישבתי ובכיתי כמו ילד"

קרבות אש מטווח אפס, brawls בעגת הלוחמים ואלפי גוויות מפוזרות, שלמות ומפורקות, עם פנים ובלעדיהם ופלאשבק לזיכרונות שיחתי עם סימור הרש, חושף הטבח הנורא בכפר מי ליי, שהגדיר יותר מכל מה יכול לקרות לנערים הנורמטיביים ביותר אחרי חודשים של שיטוט חסר תכלית בג'ונגל, בחיפוש אחרי אויב חמקמק תוך שהם דורכים על מוקשים, קופצים או נופלים למלכודות חפורות של קני במבוק מושחזים.



נזכרתי בעשרות, או שמא מאות, הספרים שקראתי על מלחמת וייטנאם, שבה נהרגו כ–58 אלף חיילים אמריקאים וכשני מיליון וייטנאמים מהדרום ומהצפון, ותהיתי מדוע רק אמריקה לבדה מסוגלת לסגת מהמלחמה המזוינת ביותר בתולדותיה, עם היצע ספרותי, פרוזה ותעודה, כה עשיר, מנומק, כתוב היטב ומצמרר.

נזכרתי במותו, כמעט חסר התהודה, בשנה שעברה של מייקל הר, מי שכתב את "Dispatches" ("שדרים מווייטנאם"), עדיין ספר המלחמה הטוב ביותר בכל הזמנים, שהיו לי החוצפה והאכזבה לעמוד מאחורי היוזמה להוציא אותו לאור בעברית, כישלון מו"לי שכמותי.

תיאורים מדממים וקשים לעיכול מספרי המלל והצילומים של פיליפ קפוטו, טים אובראיין, רוברט סטון, קרל מרלנטס, טים פייג', דון מקאלין, אדי אדמס, ג'ו גאלוויי ורבים אחרים עלו כשיירי ארוחה חריפה מדי. ויריית הפתיחה למרוץ אחר הפסלון המוזהב של "צייד הצבאים", "אפוקליפסה עכשיו", "השיבה הביתה", "פלאטון", "נולד ב–4 ביולי", "Rolling Thunder", "Casualties of War", וזו רשימה חלקית.

בהשוואה לדורון צברי היקר, קן ברנס הוא יו הפנר של העשייה התיעודית באמריקה. הגבר המיופייף עם תסרוקת של ביטל צעיר וזקן צרפתי גזום קצר, שוודאי מעביר צמרמורת בגבן של נשים מסוימות, קנה את עולמו עם הסדרה המכוננת על מלחמת האזרחים בשנות ה–90. ברנס שבר את השוק ברשות שניתנה לו להיכנס לשדה המוקשים המונח עדיין, עד עצם היום הזה, בין היהירות הצפונית לפריקת העול הדרומית טרם שהחלו במסע ההשמדה הפסיכוטי של אנדרטות רוברט אי לי וחבריו לקונפדרציה. מתישהו בעשייתו הפורייה הפך ברנס למפעלות דוקו בע"מ, והחל פורס את האתוס האמריקאי לפרוסות דקות ושקופות מדי.



בניגוד לצברי, ברנס ושותפתו לעשייה לין נוביק, השקיעו ב"מלחמת וייטנאם" שש שנות תחקיר וארבע שנות צילום ועריכה. התחקירנים שלהם אספו קטעי ארכיון כתובים ומצולמים ב–13 מדינות. הם עברו על 100 אלף צילומי סטילס שמתוכם השתמשו ב–2,000 בסדרה. שבע שעות של חומר ארכיוני מצולם ניצבות בבסיס הצפייה המפרכת והמתישה. כ–1,000 עדים נבחנו והתראיינו ומתוכם נותרו כ–80, ורק כ–20 מהם מרכזיים וקריטיים לסיפור המעשה. טרנט רנזור ואטיקוס רוס כתבו 17 קטעי מוזיקה מקוריים, ואילו הצ'לן יו–יו מה הקליט עם אנסמבל דרך המשי 15 קטעי קישור ורקע.

אפרופו צברי, אלו הן העובדות היבשות. הסיפור כולו הופך למרגש בדקות הקרדיטים הארוכות בפתח כל פרק, כאשר הצופה מתבשר על האנשים, המוסדות והמפעלים רחבי הדעת ותומכי התרבות שתרמו כסף להפקה הקולוסלית הזאת, שלא התעצלה והתעקשה גם למצוא את הדוברים החשובים והרהוטים ביותר מבין האויב הצפון–וייטנאמי ונתנה להם פתחון פה בהיקף העומד בכל קריטריון נוקשה של זמן שווה. שוו בנפשכם שבמקום קרנות התרבות והממשלה המידלדלות שמהן מבקשים צברי ודומיו לינוק את התקציב מפרה שעטיניה יבשו או שהיא לפותה בידיו המצנזרות של הריבון, היו אסם, עלית, בית השיטה, יבואן סובארו, קוקה קולה ואנשים פרטיים עתירי ממון, נותנים את הכסף לתיעוד ההכרחי הזה של תולדות ישראל ומלחמותיה.

נכון שברנס, בעצם הגדרתו כיוצר טלוויזיוני, אינו מהפכן נוסח "מגש הכסף" ורק מנסה לספר בכלים הטובים ביותר את סיפור המעשה. אבל הדעת נותנת שקרן בלווטניק, האחים קוך, פורד ונציגי אצולת ממון אחרים, רצו לדעת, לפחות בערך, מה יהיה לברנס ונוביק לומר על המלחמה שקרעה את אמריקה לגזרים והעומדת עד היום ברקע חוסר האמון הטוטלי של האזרח האמריקאי בנציגי הציבור שלו ובנשיא. זה הכסף שהרים את יצירת המופת שהיא "מלחמת וייטנאם". בלי הכסף הזה היה קן ברנס דוגמן לז'קטים בטעם רע עם זקן צרפתי.

***

מדוע אני כה נרעש? לעתים נדירות בלבד אני נתקל במפעל תיעודי מסדר הגודל המרעיש והופך הקיבה של "מלחמת וייטנאם", שהוא הבבואה הטלוויזיונית של כל מה שרציתי לראות במו עיני כאשר קראתי את ספרי המלחמה ההם שלימדו אותי אנגלית. אני מכיר את הסיפור הזה מביתי עד לאחרונה. אני יודע כיצד מרגישים כשחוזרים לבושי מדים לשדה התעופה שבו ממתינים סטודנטים שקוראים לחיילים החוזרים "רוצחי תינוקות" ונהגי מוניות לא רוצים להסיע אותם הביתה.

אני בעיקר נרעש, משום שבסדרה שהפיק על מלחמת העולם השנייה, “The War", נכשל ברנס, הנשאר צמוד לנוסחה טלוויזיונית שאינה לוקחת סיכונים אלא מנסה להשיב באורח מתודי מדי על השאלות האלמנטריות ביותר, ואילו בסדרה על וייטנאם, חמוש באותן שאלות עצמן, היו התשובות, החומרים המצולמים, הארכיוניים והעכשוויים, ובעיקר אישיותם ואופיים המתפרץ, המרשים, העמוק, הנרגש והדומע של החיילים לשעבר, שהם כולם בני גילי ודורי, גדולים מהנוסחה שלפעמים עובדת ולרוב לא.

למרות עשרות ראשים מדברים, אתם לוקחים איתכם מ"מלחמת וייטנאם" את תיאורו המאופק של חייל המארינס ג'ון מסגרייב, שלאורך כל דיבורו נמצא על סף בכי, מרטיט שפתיים אך אינו דומע, המתאר כיצד התגייס, נלחם, נפצע, הוכרז כמת, ניצל, שב הביתה והצטרף לתנועת המחאה לעצירת המלחמה בווייטנאם. אתם רואים אותו ואת חבריו לקרב מקיפים בטבעת הדוקה את הפנטגון שסביבו הוקמה בחופזה גדר תיל של מחנה מעצר, והוא ולוחמים אחרים משליכים מעליה על שולחיהם את המדליות הנכספות ביותר שנתנו להם על מעשי גבורה עילאיים.

אתה נשאר עם התחכום הקריפטי של הסופרים אובראיין, קפוטו ומרלנטס, שכתבו ספרים גדולים על המלחמה והם כעת דובריה המרגשים ביותר. או עדותו של רון פריזה, טייס מסוק שהתנהגותו גבולית לחלוטין וגורמת לצופה להישען בחשש לאחור. או המארין ארהרדט, שהדבר הנורא ביותר שעשה במלחמה היה להצטרף לאונס קבוצתי של נערה וייטנאמית, שבסוף שיספו את צווארה.

זאת הייתה מלחמה נטולת ערך טרומי וזוללת חיי אדם באכזריות חסרת תקדים. מי שלא נהרג - נפצע. מי שלא נפצע - צולק. מי שלא צולק - איבד את חבריו הטובים ביותר או את בני משפחתו. מי ששרד את כל אלה - נשם את אייג'נט אורנג', התרסיס הכימי שהטילו מטוסים אמריקאיים על הג'ונגל הווייטנאמי בניסיון לפנות לחיילים שדה ראייה ושטח אש חשוף. "מלחמת וייטנאם" חזקה יותר מגרסתו של קופולה ללב המאפליה, משום שהיא מייצגת את המקרה יוצא הדופן שבו אומנות אינה יכולה לחקות או לשחזר מציאות, והיא קורסת לידה ואינה מצליחה לעמוד על רגליה.

נשיאים רבים מדי היו אשמים בה, וכולם שיקרו לאומה כמו גדולים. קנדי, ג'ונסון, ניקסון. רוברט מקנמרה, שר ההגנה, שזכה להתחרט על חלקו בתרמית הגדולה טרם מותו, התוודה על שקריו. רק קיסינג'ר לבדו נותר מבוסס בחולות הטובעניים של רשעותו המקיאווליסטית. את המלחמה שלא היה אפשר לנצח בה אמדו ביחס בין הרוגי האויב והאבידות האמריקאיות. קראו לזה Kill Ratio, והוא היה חזות הכל. הגנרלים, ובראשם וויליאם וסטמורלנד, ניפחו מספרים, שתפחו ל–600 אלף חיילים אמריקאים בעת ובעונה אחת, פלשו ללאוס, הפציצו את קמבודיה והפעילו תוכנית חיסולים מיתית בשם "פיניקס" בלי לתת דין וחשבון לקונגרס או לאומה, עד שבא דניאל אלסברג ממכון "ראנד" והדליף את מסמכי הפנטגון.

***

מייקל הר כינה אותה "מלחמת הרוק'נרול" הראשונה, כי זה מה שהייתה. ברנס ונוביק בחרו את הפסקול שלהם מתוך כאלף משירי התקופה. מה שהגיע למסך הוא המיטב של הביטלס, הרולינג סטונס, בוב דילן, ג'פרסון איירפליין, פרוקול הארום, באפלו ספרינגפילד וגם "אוהיו" של ניל יאנג ו"וודסטוק" של ג'וני מיצ'ל. "כאשר הגיטרה שלי מתייפחת בעדינות" משמש רקע למרחץ הדמים בעורף ו"תני לי מחסה" מדמם בחזית. כבייבי–בומרס אנחנו יודעים שזאת המלחמה שלנו, אף שאת שלנו ממש טרם פרטנו לעשייה ספרותית או אחרת. אין שיר שהסדרה מחמיצה. ואם אתה שואל בפרק השישי איפה הנדריקס, הוא מגיע בשמיני. וג'ניס מגיעה בתשיעי, וחומר הגלם המצולם מוודסטוק מגיע בין בוץ לבוץ.

יש סדרות שנופלות על קריין וקריינות. לקח לי כמה דקות לזהות את קולו הנהדר של פיטר קויוטי. אם אראה לכם צילום שלו, תזהו אותו כשחקן קולנוע בעל הישגים צנועים וכמי שכתב אוטוביוגרפיה מרתקת על שנות ה–60. הנה קריין שמחזיק סדרה על כתפיו. הוא אינו מפסיק לקריין בנוסח הדוקומנטרי הישן, אבל הוא לא מנג'ס. המילים אינן מסתירות את התמונות, והקול כמו עולה משדות האורז ועשב הפילים ונישא ברוח עד אוזנינו.

אומרים כי עד עתה נמכרה הסדרה לשידור ב–35 מדינות. אני מניח שיצטרפו נוספות. הלקח אוניברסלי, נתיבי המוות דומים, השכול זהה. גם הטמטום המניע את מכונת המלחמה. גם תאוות הכוח, הכיבוש, הבצע והשלטת הדמוקרטיה באלימות למיגור הרשע. אותו בולשיט בשפות שונות. אלא שכוח המכירה האמריקאי גדול משל אחרים.

***

זה לא נגמר עד שמיה לין, האמריקאית הצעירה ממוצא סיני, בת 20, זכתה בתחרות העיצוב של אנדרטת וייטנאם בוושינגטון, זאת המכונה "הקיר". גם על הארכיטקטורה הגאונית של נערה בת 20 שנבחרה מתוך 1,400 הצעות שונות, נמשכה הלחימה בכל עוזה. אמריקאים רבים שנאו את המחפורת המדושאת שעליה נשענים שני קירות שיש שחורים כראש חץ. עד שהיא נחנכה לפני 35 שנה בדיוק ומי שהגיע קרס מעוצמת הרגש וההלם על ברכיו. כולל ג'ון מסגרייב שהתאפק כל הסדרה ומירר בבכי מול הקיר. ברקע, ברגע של השגחה עליונה, מניח ברנס לסיימון וגרפונקל לשיר את "גשר מעל מים סוערים".

אינני זוכר מתי בכיתי בפעם האחרונה מול הטלוויזיה. נכון שבזמן האחרון אני בוכה כשעלה נושר. אבל אחרי 18 שעות שקרעו אותי לגזרים, ישבתי בדקות האחרונות ובכיתי כמו ילד. או אולי בגלל דבר מה אחר. לכו תדעו.