"פגישה": המקום הנכון למי שמסוגל ליהנות מראיון כמו פעם

תוכנית הראיונות החדשה של ערוץ כאן 11 נכנסת למסורת ותיקה של תוכניות ראיון מצולמות. ראיון טלוויזיוני, שיכול בסגנון בלתי פורמלי לגלוש למשהו שנראה כמו שיחה בין שני אנשים, הוא משהו שכולנו מרגישים בו נוח. הוא אנושי מאוד. הוא מרגיש מוכר, גם אם לא צפינו בתוכנית כזו במשך שנים. משהו בסגנון הנינוח הזה עובר לגמרי בתוכנית החדשה. אז מה חדש ב"פגישה עם רוני קובן"? 
 

לפרק הפתיחה הזמינו את העיתונאי איתי אנגל, שידוע בין היתר ככתב התוכנית "עובדה" עם אילנה דיין. אנגל יצר לעצמו שם של כתב מלחמות, כתב שטח אמיץ שיודע להגיע למקומות המסוכנים והמדממים ביותר במזרח התיכון, וגם מעבר לו. היינו מצפים מתוכנית כזו לקבל את אנגל מול קובן ישובים אחד מול השני בשתי ספות. אבל זה לא תמיד על הספה, אגיע לכך בהמשך.

איתי אנגל הוא בחירה מתבקשת לתוכנית ראיונות. גם עיתונאי מפורסם, גם קשור מאוד לאירועי המזרח התיכון המקיפים אותנו, פרצוף מוכר ששידר אלינו פעמים רבות מזירות הקרב הנוראיות באיזורנו. אדם שניסיון חייו רלוונטי לחיים בישראל, ולפחדים הלגיטימיים של מי שחי פה. לפעמים, למרואיין יש תובנה מקצועית מפתיעה שחושפת את אחד הסודות המקצועיים שלו. קובן שואל אותו "דיברנו על הלמה .. על הטכניקה ... איך אתה עושה את זה ?".

קובן מקרין לו קטע מסיקור שעשה בעיראק, מהעיר מוסול המשוחררת, ושואל אותו "אתה עומד שם, מדבר בעברית, כשמאחוריך אנשים שאם הם ידעו שאתה ישראלי, זה לא ייגמר טוב". אנגל עונה לו, שהיה תהליך הכנה והטעיה של החיילים הסונים שעומדים מאחוריו. בהתחלה הוא דיבר עם הפנים אליהם באנגלית, כאילו הוא באמת מסקר את האירוע.

בפעם השנייה, הוא שוב דימה סיקור עיתונאי באנגלית, וחיכה לראות שהחיילים מאבדים עניין ומפסיקים להסתכל עליו, כי כבר התרגלו למבטא ולכתב. אז, בפעם השלישית, הוא מפנה אליהם את הגב כדי שלא יוכלו לראות את השפתיים שלו, ואז הוא מקליט את הטייק האמיתי בעברית. מרתק. אנגל מסכם "אני צריך לדאוג שאף אחד לא יתעניין בי. אני צריך להיות לא מעניין". זה לדעתי היה אחד הרגעים הכי מעניינים בראיון.

רוני קובן (בעצמו כתב בכיר של "עובדה", וגם במאי ודברים רבים נוספים) מקבל את אנגל בתחילת התוכנית בעמידה, ומזמין אותו להתבונן מול ראי גדול יחדיו, ושואל "אז מה אתה רואה כשאתה מסתכל על שנינו ? ... האמנת שזה מה שתעשה מגיל 20, כתב מלחמות ?". לא זכורה לי אי פעם תוכנית ראיונות שנפתחה בעמידה מול הראי. אבל זה לא היה מקרי. בהמשך התוכנית קובן מבקש מאנגל לקום מהספות, כדי לגשת לקיר עם לוח שעם (המלא בתמונות מהקריירה הארוכה של איתי אנגל) ולספר לו שם, ליד התמונות, את הסיפור של העיתונאי הידוע ג'יימס פולי, שאותו פגש איתי אנגל בסוריה.

ג'יימס פולי הוצא להורג בעריפת ראש בידי דאעש, באחת מההוצאות להורג המתוקשרות שלהם שיזעזעו את העולם. אפשר היה להבחין בשינוי שקובן, או מערכת התוכנית, מנסים להחדיר לפורמט הוותיק של "פנים מול פנים". את אלמנט התנועה. קובן מנסה להכניס דינאמיקה לתוך הריאיון, תרתי משמע. לא לשבת באופן סטטי כמעט חצי שעה. אולי מתוך הבנה מעודכנת שיכולת הקשב שלנו כיום מוגבלת.

האם הניסיון לראיין תוך כדי תנועה, מול אובייקטים שונים, עובד? אני לא רוצה להכריע. אולי יהיו צופים שירגישו מתח מסקרן בתוך התנועה הזו. ואולי אחרים ירגישו שזה גימיק. אבל אני לחלוטין חושב שצריך לפרגן לתוכנית על הניסיון לחדש היכן שאחרים בתלם. שאפו על כך.

 

אם איתי אנגל היה צריך להיות "לא מעניין" כדי לשרוד במקומות שעוינים ישראלים, קובן יודע איך למנוע מהאגו שלו להשתלט על השיחה, ולתת למרואיין שלו את מלוא הבמה לספר את הסיפור שלו. זה נשמע טריוויאלי. אבל זה לא בהכרח כך. רוני קובן הוא מראיין נפלא לדעתי, שיודע איך לגרום למרואיין שלו להרגיש בנוח. לשאול את השאלות בלי להשתלט על השיחה, בלי להתעקש להראות את הבקיאות שלו או להבליט את מחשבותיו.

זה לא מובן מאליו. כשבכל המסכים הצעקנות שולטת וגם המראיינים רוצים להראות שהם ''יודעים'', את קובן אפשר כמעט שלא להרגיש. אבל זו גדולתו, הוא שם, והוא אינטליגנטי ויוצר מרחב בטוח וטבעי לשיחה.

 

עוד מאותו טוב, למי שיתחבר לסגנון הבלתי פורמלי של קובן, ממשיך לתוך התוכנית השנייה. מרואיין חדש משמעו גם תחושה חדשה בראיון. וכך היה עם עידן רייכל. יש הבדל גדול מאוד בין הקול והסגנון המוסיקלי של רייכל, הכמעט "רוחני" ובין הדמות שמתגלה מול קובן. רייכל הוא אדם מעשי ביותר, קפדן, קשוח עם עצמו ועם הסביבה.

קובן שואל אותו: "יש תחושה שאתה 2 אנשים: עידן רייכל המהורהר .. ועידן רייכל הביג מנג'ר, שעושה תורים (סיבובי הופעות) עולמיים, קונטרול פריק ..". מסתבר שתחקיר התוכנית אפילו גילה מה אמרו על רייכל מאחורי גבו. כינו אותו "הרייכל השלישי". עידן לא היה במצב רוח להכחיש, הוא הסביר מדוע זו רק התנהלות מקצועית מבחינתו. וקובן, בהמשך ובהקשר מעט אחר, שולף בירה והציע לעידן להיפתח קצת. אני אגב הייתי מצרף להצעה. עם עידן זה הלך ממש קשה. 
 

לסיכום, אנחנו חיים בעידן של אובדן קשב, הפרעות ריכוז והסחות דעת קיצוניות. כולנו קורבנות של סכיזופרניית המידע וריבוי המסכים. זה חבל. כי אם אתם יכולים לשבת וליהנות משיחה בין שני אנשים, בין מראיין מחונן ומרואיין מעניין, אז "פגישה עם רוני קובן" יכולה להיות תוכנית בשבילכם.