פרולוג
אבי יקירי,
זמן רב חלף מאז להקות צה"ל, "חמש חמש" ורבים אחרים. והכל בספרי הראשון שאני שולח לך באהבה ואיחולי בריאות שלמה!
שמוליק
(שמוליק אימברמן, קיץ 2015)
שמוליק יקירי,
שנתיים חלפו מאז שלחת לי את ספרך הראשון "מייקינג אוף", ורק עכשיו, לכבוד יום הולדתך ה־81 שיחול מוחרתיים, אני עונה לך. שלא תחשוב, קראתי את הספר מיד כשהגיע אלי. אבל אתה יודע איך בדרך כלל קוראים כזה ספר. קודם כל אתה מדפדף במהירות ומחפש אם ואיפה מופיע השם שלך. אחר כך אתה סופר ומשווה כמה פעמים הוא מופיע לעומת האחרים, ובסוף כשנרגעת, אם נרגעת, אתה קורא את הספר על 399 עמודיו מתחילתו עד סופו.
טוב, בינינו זה לא ממש מדויק, אבל אתה זה שלימד אותי שצריך פתיחה מוחצת כדי לתפוס את הצופה בביצים. אולי לא השתמשת בדיוק בדימוי הזה. אבל בכל זאת עברו מאז איזה יובל שנים פלוס. חוץ מזה, אני בטוח שלבמאי שסרטו המצליח ביותר נקרא "לא שם זין" זה לא ממש מזיז.
אגב, אם כבר הזכרנו את "לא שם זין", הספר של דן בן אמוץ שהרשה רק לך לעשות ממנו סרט, אז אני רוצה להזכיר לך כמה שורות משיר שכתבתי במיוחד לסרט לפי הבקשה וההזמנה שלך:
לפעמים את כמו ילדה קטנה בלילה.
בעיר זרה, מתחת לגשרים.
עצוב להיות ילדה קטנה בלילה
כשמסביבך זרים ושיכורים.
עצמי את עינייך ילדה קטנה.
השליכי מטבע. בקשי בקשות.
את הדמעות, ילדה קטנה
שמרי לשנים יותר קשות.
השיר לא נכנס לסרט. לא נורא. אני באמת לא כועס. איך אני יכול לכעוס על האיש שהלחין את היצירה המשותפת הכי יפה שלנו, והיו לנו לא מעט.
את הגשם תן רק בעתו
ובאביב פזר לנו פרחים.
ותן שיחזור שוב לביתו.
יותר מזה אנחנו לא צריכים
תמונה ראשונה
פסטיבל הזמר בשנת 1964. אני, החייל, האזנתי לו ברדיו כמו כל העם היושב בציון. אלא שלא כמו כל העם, אני שמעתי אותו בטרנזיסטור בשמירה. לא יכולתי לוותר על האירוע, אז לקחתי את הסיכון. זה היה פסטיבל הזמר השלישי בתולדות האומה, והוא התקיים, כמו השניים שלפניו וכמו אלה שבאו אחריו, במוצאי יום העצמאות.
כן, כן, את מוצאי יום העצמאות ביליתי בשמירה על המולדת תוך כדי האזנה לשירים החדשים שהתחרו על המקום הראשון. היו שם שירים יפים יותר ויפים פחות. כל שיר זכה אז לשני ביצועים, כדי שהמצביעים לא יושפעו חס וחלילה מהביצוע וכדי שייתנו את קולם לשירים ולא לזמרים.
אני התאהבתי מההאזנה הראשונה בשיר שכתבו שני יוצרים קיבוצניקים צעירים ואלמונים. ביצוע אחד הופקד בפיה של שלישיית שריד, שלפי שמם קל לנחש שהם היו שלושה ומקיבוץ שריד. הביצוע השני היה של אריק איינשטיין, הצעיר הגבוה ההוא משלישיית גשר הירקון. השיר לא זכה באחד משלושת המקומות הראשונים, אבל אני זכיתי לשמוע בפעם הראשונה בחיי את השמות יעקב שבתאי מקיבוץ מרחביה ושמואל אימברמן מקיבוץ דן, שכתבו את השיר.
הערב רד, שוכבים החיילים.
כבו המדורות, עולה רק אד עשן.
הרחק מעל ביתך הכוכבים עולים,
כבר באה עת לישון, ילדה, נישן...
נישן, ילדה. עצמתי את עיני,
על הגבעות סביב עלה כבר אור ראשון.
במעיל החיילים כיסיתי את פני,
אולי עכשיו נישן, ילדה, לישון
(יעקב שבתאי)
תגידו שהתאהבתי בשיר הזה בגלל הסיטואציה שבה שמעתי אותו בפעם הראשונה. חייל בשמירה במוצאי יום העצמאות. אולי. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה ששלושת השירים האחרים, אלה שזכו, כמעט נשכחו לגמרי ו"הרחק בלילה" זכור, מוכר ואהוב עד היום.
אם אתם רוצים לדעת איך הגיבו בקיבוץ דן על זה ששיר של חבר שלהם בוצע באירוע היוקרתי, אז זה מה שכתב שמוליק אימברמן בספרו:
בקיבוץ פרגנו, אך היו גם כאלה שעיקמו את האף. "למה זה טוב לנו?" היו מי שתהו בנימה קולקטיבית שמחפשת רווחים, "ואם כבר – אז צריך להיות בין שלושת הראשונים".
תמונה שנייה
"בתחילת הדרך שיתף פעולה עם חברת סרטי רול, שבמסגרתה שבר מוסכמות קולנועיות שרווחו בתעשייה המקומית עד אז. כך למשל, צילם את כוכבי הלהקות הצבאיות בלוקיישן ולא באולפנים"
ככה כתבו עליו בוויקיפדיה. בלשון יותר פשוטה זה אומר ששמוליק אימברמן גילה לנו את הקליפים. אומנם עוד לא קראנו להם ככה והם עדיין היו בשחור־לבן, אבל בראשית ימיה של הטלוויזיה שלנו, כשכולנו הצטופפנו מול המכשיר הזה, היו הקליפים של להיטי הלהקות הצבאיות הדבר הכי חם בטלוויזיה. שם התגלו לנו לראשונה הכוכבים שלנו.
לנו זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראינו חייל בשם שלמה ארצי משכשך באמבטיה ושר "שוטי שוטי, ספינתי" ואת טוביה ושולה מלהקת הנח"ל מתקוטטים על שפת האגם ושרים "הו, איזה לא נורמלי. יש לי חבר אידיוט". גם להם זו הייתה לרוב ההופעה הראשונה בטלוויזיה. גידי גוב וירדנה ארזי עם "הפרוטה והירח", מירי אלוני עם "בהיאחזות הנח"ל בסיני", מתי כספי החייל ושני חבריו ללהקת פיקוד הדרום עם "אני מת". גם אני הבלחתי שם. שרתי עם הלהקה את "חפשי אותי" במחסנים של נמל יפו, ואת "אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר" בחדר האוכל של קיבוץ יקום. אה, כן, גם כתבתי את קטעי הקישור לכל הסדרה.
אמר מי שאמר, וטעמיו היו איתו:
"תדעו לכם שהצבא צועד על קיבתו".
ידוע שאנחנו מוכנים לכל פקודה
אבל זה התנאי שלנו – לא לפני הסעודה!
אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר
ושום דבר עוד לא שתינו.
אם אין שמפן ואין קוויאר,
תנו לנו לחם וזיתים
תנו!
(נעמי שמר)
אתנחתא
סדרת הדרמה הראשונה שדיברה בעברית אחרי אלפיים שנה, יצאה לדרך בשנת 1971 בתחילת דרכה של הטלוויזיה הישראלית. 12 פרקים שהשאירו את כולנו בבית בכל ליל שבת.
שמוליק אימברמן, הבמאי ויוזם הרעיון, מספר שאהרן מגד, מי שכתב את הספר "חדוה ואני" ובעקבותיו את המחזה שהוצג בהצלחה גדולה בתיאטרון הבימה בשנות ה־50, ממש לא אהב את העיבוד לסדרה שעשו אורנה ספקטור ויהונתן גפן. הוא ביקש להשמיט את שמו מהקרדיטים ובעקבות זה שונה גם שם הסדרה ל"חדווה ושלומיק".
"שנים מאוחר יותר", כותב שמוליק בספרו, "בטקס חלוקת פרס מפעל חיים שהוענק לי, ניגש אלי אהרן מגד דקות ספורות לפני תחילת האירוע וביקש ממני להחזיר את שמו לסדרה". וזה כנראה מה שפתח את הדרך לשיתוף פעולה נוסף בין השניים.
אם אני, אני בוכה
זה לא אומר שרע לי
אני בוכה כי זה מצחיק
להיות לבד. להיות לבד.
זה לא אומר. זה לא אומר.
אולי זה משהו אחר.
אולי זה חם. אולי זה קר.
אולי זה סתם כדי לומר
(יהונתן גפן)
תמונה שלישית
אם הימים נורא חמים
ואם כבד קצת על הלב,
ואם קשה קצת לפעמים,
ויש חובות ודאגות
ומחשבות קצת עצובות
אל תתייאש – חמש חמש.
אמור – "מה יש?" חמש חמש
אם תחייך חמש חמש
הכל ילך חמש חמש.
חמש חמש.
חמש חמש
(אבי קורן)
"חמש חמש" היה מחזה מוזיקלי שהוצג בהצלחה היסטרית בתיאטרון האהל בשנות ה־50. הוא נכתב בידי אהרן מגד כמה שנים לפני כן ללהקת פיקוד המרכז, שם הוצג תחת השם "פשיטה בכפר". את המוזיקה כתב יוחנן זראי, ואת המילים לשירים כתבה צעירה בשם נעמי שמר, שהייתה אז אשתו של במאי ההצגה, גדעון שמר.
כעבור 25 שנה החליטו יאיר פרדלסקי המפיק ושמוליק אימברמן הבמאי לחזור שוב אל אהרן מגד כדי להרים סרט מוזיקלי על פי המחזה שלו.
גייסנו את אבי קורן, ידידי, ששיתוף הפעולה הקודם איתו הניב הצלחה והידוק החברות. הוא הופקד על כתיבת המילים של שירי הסרט, שנינו יחד כתבנו תסריט קולח.
(שמואל אימברמן)
אכן, אין דבר מהדק חברות יותר מההצלחה. או כמו שכתב שמוליק:
שבועות ספורים לאחר מכן החלה להופיע ערב אחר ערב על אשנבי קופות קולנוע "מוגרבי" בתל אביב, שנים לפני שהפך למגרש חניה, הכתובת "כל הכרטיסים נמכרו". עם הקופות ובעלי מוגרבי חגגנו כ־230 אלף צופים.
הפעם הופקדתי אני על קשר רציף עם אהרן מגד. למרות השינויים שערכנו בסיפור, אף על פי שהעברנו אותו משנות ה־50 לשנות ה־70, על אף שהוספנו דמויות והחלפנו שמות - הוא נתן לי חופש מלא. עד היום אני לא יודע אם זה בגלל מה שקרה לו עם "חדווה ושלומיק", או משום שאייל מגד בנו, חברי מגלי צה"ל, החליף איתו מילה או שתיים.
ואולי משום ששולה חן, שהשתתפה בסרט, הייתה גם ציפי שגנבה את ההצגה במחזמר "איי לייק מייק", שהופק על פי מחזה של אהרן מגד.
אפילוג
"פרקינסון היא מחלה ניוונית חשוכת מרפא של מערכת העצבים", פותחת הפרופסורית, תוך שהיא בוחנת בקפידה את תגובתי. הלב שלי מחסיר פעימה. הדופק נוסק, הולם בחזה. לא זה פסק הדין שציפיתי לו.
לא שהופתעתי. ידעתי. נברתי בכל אתר, קראתי כל בדל מידע שמציע האינטרנט. ובכל זאת!
(שמואל אימברמן)
לא, זאת לא סצינה של סרט חדש שעליו עובד שמוליק אימברמן. אלה החיים. מוחרתיים הוא יחגוג את יום הולדתו, ואני רוצה לברך, אבל לא יודע במה ואיך. אולי במה שהוא איחל לעצמו בספר שלו:
אני, שיצרתי ללא הפסק והטבעתי את חותמי, כזה או אחר, בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה המקומית, איני יכול ליצור עוד. לו רק הייתי יכול לכתוב על זה תסריט ולביימו, לבטח הייתה מלווה את הסרט הזה מנגינה עצובה. אבל למה לשקוע בחיקם החם של הרחמים העצמיים.