בראשית ימי שוברים שתיקה הייתי תומך, אפילו נלהב, של הארגון. אני בעצמי הייתי סוג של שובר שתיקה, כשסיפרתי על החוויות הלא מחמיאות מבחינת צה"ל שעברתי באינתיפאדה הראשונה, בספר ובהמשך בהצגה. חשבתי - ואני עדיין חושב - שכשעם שלם עסוק בטמינת הראש בחול, ראוי ואמיץ שאנשים שבאמת היו שם יספרו לו כמה אמיתות בפנים.
אבל מאז, מה שקרה לארגון הוא טרגדיה. הוא התנפח, תרתי־משמע, ובמקום לנסות לשכנע את הישראלים מבפנים עושה רושם שהוא בעיקר מתעניין בדעת הקהל בעולם. לצורכי כפייה חיצונית על ישראל (לא אפקטיבי, ובטח לא דמוקרטי) או מטעמי התאהבות בתדמית הצדיקים הגדולים שמסתובבים בעולם, זוכים לתשואות וקוטפים גם כיבודים.
הסיפור האחרון, זה של דובר הארגון דין יששכרוף, מעמיד את שוברים שתיקה באור נלעג במיוחד. עומד אדם ופשוט יוצא מגדרו כדי להוכיח שהוא התנהג באלימות וביצע עבירות קשות, ואז מוחה על כך שלא מאמינים לו ומחפש בנרות פלסטינים שיודו שחטפו ממנו מכות. אם זה לא היה עצוב, זה יכול היה לככב בקלות במערכון קלאסי של מונטי פייתון.