תארו לעצמכם מדינה דמיונית, דמוקרטית פחות או יותר, אשר מתרחשים בה מספר תהליכים. מצוקות מתמשכות אינן באות לידי פתרון. השחיתות הציבורית והשלטונית גוברת. כך גם הבזבוז. עקב חולשת הכוחות השלטוניים הרגילים, בתוספת ילודה מואצת, גובר כוחם של הכוחות הדתיים, המבטיחים יציבות. אבל אלה, עם הגידול בכוחם, מתחילים להעביר בפרלמנט חוקים קפדניים. למשל, חיוב לבוש צנוע בציבור. למשל, איסור שירת נשים בציבור (כי הרי מן המפורסמות הוא שקול נשי עשוי להביא לידי גירוי מיני).
היכן עשויה להתקיים מדינה דמיונית כזו? לא קשה להעלות אפשרויות. למשל איראן. הסרט "שירת נשים באיראן" מספר על שרה נג'אפי, מלחינה איראנית צעירה, ומאבקה בשלטונות שמאז 1979 אוסרים על שירת נשים בציבור. חטאה של נג'אפי כפול: היא רוצה לארגן קונצרט - רעיון שמלכתחילה לא מתקבל באהדה. ומעוניינת שהקהל יהיה מעורב, ללא הגבלה, כלומר יישבו באולם גם גברים.
הסרט כשלעצמו די צפוי, לעתים מייגע. נג'אפי נודדת בין משרד למשרד, בין אנשי דת לרשות להכוונה אסלאמית, נתקלת בכתפיים קרות וזועמות, מתקדמת צעד, נהדפת לאחור צעד, עד שבסוף הוליוודי - אחרי לא פחות מ–80 דקות סרט - מתמרנת את השלטונות ומשיגה את הניצחון: קונצרט שבו נשים עולות על במה ושרות לקהל מעורב.
עם כל ההזדהות שמעורר מאבקה של נג'אפי, קשה לראות כיצד צופה ישראלי בסוף יום עבודה יקדיש 80 דקות לסרט דוקו שסופו מובטח מראש. מה גם שהצופה יודע את הסוף, שבכל מקרה יהיה טוב מבחינתו. אם נג'אפי מנצחת, הוא יוכל לומר לעצמו איזו תותחית הבחורה, איך הזיזה הרים אפילו באיראן הפנאטית וניצחה. ואם נג'אפי מפסידה והשלטונות מצליחים להפיל את הקונצרט, יגיד הצופה לעצמו, כאילו לא ידענו שהם חארות פרימיטיביים, המולות האיראנים האלה, הלוואי שכבר נשלח את האדיר למחוק אותם.
עכשיו בואו נשאיר את איראן בצד ונמשיך בתעלול הדמיוני שהתחלנו בו לפני כמה פסקאות. בואו נשנה את שם המדינה הדמיונית, נגיד ישראל. ההשוואה מופרכת, כמובן. לא ייתכן שבאותה ישראל דמיונית לא יורשו נשים לשיר מול קהל גברי שמא יעוררו בו את היצר המיני. גם לא ייתכן שבאותה ישראל דמיונית, נגיד, יהיו קווי אוטובוסים שבהם נשים יידרשו לשבת מאחור כדי שהגברים הנוסעים בהם לא ייאלצו לעמוד במבחן התשוקה. בלתי אפשרי גם להאמין שבאותה ישראל דמיונית (שבה אדם בעל עבר פלילי אמון על כפיית יום המנוחה) ישנו ראש חצר דמיוני, שהמציא תקונעס דמיוניים, שלפיהם - בין השאר - אסור לחסידיו הצעירים לרכוש נעליים שיש בהן שרוכים. כל זה מופרך ובלתי אפשרי. שרה נג'אפי יכולה לחכות. עוד יש קצת זמן לפני שתוזמן להכין בישראל סרט דומה.
"שירת נשים באיראן", 16.1, הוט 8, הוט VOD