את הסדרה החדשה של ערוץ עשר "חוזרים לחיים" חששתי לראות, אני מודה. בתור בחורה עם ותק בהיפוכונדריה אני בדרך כלל נמנעת מלראות סדרות שגורמות לי לעשות גוגל על כל מיני מחלות. ובאמת במשך שנים רבות, בחרתי להסיט את המבט הצידה ולהתעלם מכל סדרה דוקומנטרית חדשה שצולמה בתוך כותלי בית החולים והציגה על המסך את מה שאני ממש לא רציתי לראות. אבל הפעם, כיוון שהתבקשתי לצאת למשימה ולכתוב על הסדרה, הייתי חייבת לעמוד סוף סוף מול כול הפחדים שלי, ולצפות.
הפרק הראשון של הסדרה מלווה שתי נשים המחכות להשתלה - דורית ורעות. רעות, בה מתמקד רוב הפרק, חולה במחלת ריאות שנקראת סיסטיק פיברוזיס ומחכה כבר זמן רב, במצבה הבריאותי שהולך ומתדרדר, להשתלה. לאורך הפרק אנחנו עוברים עם רעות את ההמתנה שלה, הסבל שלה וההתמודדות שלה עם המחלה.
"חוזרים לחיים" מכניסה אותנו לתוך ביתה, לתוך חייה ולתוך משפחתה באופן שגורם לדבר להרגיש כל כך חי, שהרגש היחיד שיוצא מהצופה בה הוא תקווה ותפילה שהשתלה שלה אכן תקרה, ותצליח. וכשזה באמת קורה, כשרעות מקבלת סוף סוף ריאות חדשות, צולחת את הניתוח וחוזרת הביתה בריאה, הסדרה מגיעה לשיא אמוציונלי והדמעות פשוט יורדות מעצמן. ברגע הזה מה שנשאר ברור זה ש"חוזרים לחיים" היא סדרה מרגשת, אנושית, כואבת, כזאת שיורה חץ לתוך הפחדים הכי איומים שלנו, ונוגעת.
"חוזרים לחיים" מכניסה אותנו עמוק לתוך עולם הפרוצדורות של ההשתלות בארץ. מאחורי הקלעים אנחנו מגלים את הדרך שעובר כל איבר שנועד להשתלה, את המורכבות האדירה ואת מגוון הגורמים שכלולים בתהליך שבסופו, ניצב אותו אדם שמחכה, נרגש ולחוץ, להשתלה שאולי תציל את חייו. בראייה רחבה יותר אפשר להגיד שהמרכיב העיקרי שהופך את הסדרה למעניינת ומרתקת כל כך הוא עצם העובדה שזו היא סדרה דוקומנטרית.
לא מדובר פה ב"אנטומיה של גריי" (עם הרבה כבוד), ואין פה רומנים סוערים או "מקסטימים" ו"מקדרימים" שמסתובבים חופשי בבית החולים (למרות שחבל), אבל יש אנשים אמתיים, סיפורים אמתיים ותסריט שנכתב על פי גורל או איך שלא תקראו לזה. ואי אפשר לדעת מה יקרה בסוף כי בחיים הסוף הוא לא תמיד טוב, הוא מה שהוא. למרות שזה נשמע דיכאוני בטירוף, "חוזרים לחיים" היא בכל זאת סדרה אופטימית, כי על אף שהיא עוסקת גם באובדן, הזרקור האמיתי מופנה אל החיים, על האפשרות להציל, להבריא, לחזור וכן לראות את הסוף הטוב. אולי נכון להגיד אפילו שקורה כאן נס, ממש מול העיניים.
כשהסדרה נגמרה כבר לא הצלחתי להבין למה האינסטינקט הראשוני שלי היה לא לראות אותה, כי הרי עכשיו אני יודעת, שאם לא הייתי רואה אותה הייתי מפסידה את מה שיש לה לגמרי להציע - קפסולה אנושית רוטטת שמכילה בתוכה סיפורים אמתיים על אנשים ועל העולם. ואז, רגע אחרי שהסדרה נגמרה והתחלתי לתהות אם כדאי לי להוציא את המכשיר ולבדוק דופק ולחץ דם, סתם ככה בשביל הכיף, נזכרתי שוב, למה.