אשלם כאן את המס, ארכין ראש, אודה ואבקש סליחה בשם אבותי וקרובי האשכנזים שקרוב לוודאי - אם כי אין לי מידע ספציפי כזה - קיפחו, נהגו באדנות, השתתפו בהנדסת האוכלוסיות נוסח סטלין ביחסם לעולי צפון אפריקה. קשה להאשים את יהודי אירופה שישבו באותה עת באגפי השלטון השונים בישראל הצעירה בשימוש יתר בלב היהודי הרחום והחם בבואם לקלוט את הגולה הצפון אפריקאית.
כמובן, אפשר לטעון, מאידך, שהייתה להם מדינה להקים. ושכונה בעייתית שרצתה לחסל אותם. ולאיש בעולם כולו לא היה ניסיון בהתמודדות עם בעיות דומות, בסדר גודל דומה, והטעויות לא מרוע לב נעשו. כשמדינה קולטת במהירות מסחררת אוכלוסייה בגודל הדומה פחות או יותר לאוכלוסייתה שלה, אולי בלתי אפשרי לברוא מדינה מתפקדת בלי לבצע טעויות בדרך. אולי כשנקים את המדינה הבאה, נהיה חכמים יותר ולא נשלח, נגיד, את עולי מרוקו לירוחם, אלא חלק מהם ניישב בשיכון עולים בסביון. למה לא?
מלאכה עיתונאית נאה עשו יוצרי הסדרה, דוד דרעי, רות יובל ודורון גלעזר בחשיפת חומר חדש, בהצגתו בהקשרים שלא באופן מיידי מוכרים למרבית הצופים בארץ. זו התוצאה כשאנשי תקשורת מנוסים נועצים מלתעות בנתח שנגסו בו כבר בעבר, ואף על פי כן עושים ממנו מטעמים.
אלא שבאופן אישי, סיפור קליטת יוצאי צפון אפריקה כבר מיצה את עצמו. זה לא יפה, אני יודע, אבל לא אני קלטתי אותם לא יפה. עברו מאז כבר כמעט 70 שנה, וחזרה אינסופית לזמנים ולמעשים ההם לא תתקן את החוויות הרעות. מי שהיה צריך לבקש סליחה כבר הלך לעולמו. גם רבים מאלה שצריך היה לבקש מהם סליחה כבר הלכו לעולמם. אין כאן מעגל שחובה לסגור כמו זה שמתקיים עדיין בפרשה האכזרית של ילדי תימן החטופים. יש כאן עניין שאולי הגיע כבר הזמן להשלים עמו איכשהו, להכיל אותו, ולהותירו, אט–אט, מאחורינו.
"סאלח, פה זה ארץ ישראל", 26.2, רשת 13