אסטלה מ"בייק אוף": "לא מבינה את הבכי. הם חשבו שהם בפיקניק?"

את שלמה עם כל מה ששודר?
"בגדול כן, לא חסכו ממני כמה דברים, שידרו הכל. אני מאוד שקטה עם עצמי כשאני לא מרשעת, אני קשה כשמדובר בלומר את האמת הכואבת. זה כמו שיש אנשים שלוקים בחוסר טעם, שכשאתה רואה איך הם מתלבשים אתה אומר: 'יא אלוהים'. אם הם יבואו לתחרות סטיילינג, אז מישהו יגיד להם: 'גברת, תחליפי משקפיים'. בהתחלה, בפרומואים, היו דברים שהוצאו מהקשרם, אבל זה תפקידם של העורכים בטלוויזיה. לפני כמה ימים ראיתי שאמירה שלי נהייתה ויראלית והתפוצצתי מצחוק. אמרתי: 'תשתי כוסית ערק ותלכי לעבוד'. התגובות היו: 'איזה חוסר רגישות, מאיפה היא באה, היא בטח גרמנייה'. חשבתי לעצמי: 'מה אתה כותב, יא טמבל, תקרא ראיונות', הרי כתוב במפורש שאני מברית המועצות לשעבר. כתבו גם 'אסטלה באה לעבוד' ו'כל הבכי בתוכנית, עשו מזה ספה של פסיכולוג'. הטוקבקיסטים בסך הכל די מצחיקים, מעניין אותי לראות איך אנשים תופסים את זה מבחוץ".

קורה שהדמות שלך מהמסך גולשת לחיים?
"זה לא שהדמות מהטלוויזיה גלשה לחיים, זה שהדמות מהחיים נכנסה לטלוויזיה. אני 50 שנה עם אסטלה, אני מניחה שיש גם רע. הם תפסו אותי באמת, לא אמרו לי: 'תחייכי, תשבי ישר, תשבי עקום'. באתי לתוכנית לעבוד, ואני לוקחת את זה מאוד ברצינות. כשאני מסתכלת על עצמי בטלוויזיה, אני רואה שאני לא מחייכת ומאוד חמורת סבר, ואחת הסיבות שאני אוהבת את קרין (גורן – ק"ב), זה כי היא בן אדם שמחייך ובא לך ליצור איתה קשר".

דווקא שמעתי ממקורבייך שאת אישה מקסימה בחיים.
"בטח לא העברתי עליהם ביקורת".

אנשים מפחדים ממך ברחוב?
"ילדים מבקשים סלפי, הם לא פוחדים ממני. להבדיל ממבוגרים שיש להם רתיעה, ילדים הם לא שיפוטיים כאלה. וזה מדד לא רע. יש כאלה שצועקים 'אסטלה, כל הכבוד', אז אני רואה שזה נתפס טוב".

עם מי מהשופטים הכי התחברת?
"התחברתי טוב עם שני השופטים, גם אדוני (מאיר אדוני – ק"ב) שפגשתי אותו שם, וקרין שהכרתי אותה קודם, וגם המנחה קורין גדעון, שיש בינינו הפרש גילים משמעותי. היה כיף גדול. כמובן שהיחידים שלא התחברתי אליהם ממובנים ברורים הם המתמודדים. זה לא בריא לצחקק ולהתחבר, והשיפוט צריך להיות ללא פניות. אנשים כמו אור, שני ולבנת למדו אצלי בבית הספר לקונדיטוריה, ולא הייתי מוכנה לדבר איתם חוץ מ'שלום־שלום' ו'בהצלחה'".

אפייה ומשפחה

נראה שהעונה השנייה של תוכנית האפייה לא הצליחה לייצר מתמודד בולט שיצר סביבו באזז תקשורתי כמו שעשו ג'קי אזולאי ושירה בצלאל מ"מאסטר שף". אסטלה עצמה אומנם הפציעה בתוכנית לראשונה בפריים־טיים, אך בעברה הגישה בערוץ עשר בשעות הצהריים את תוכנית הטלוויזיה "כיתת אומן עם אסטלה". אל תחום המטבח הגיעה לאחר שהחליטה לעזוב את המקצוע הקודם שלה, מורה לפסנתר, ולהשקיע את מרצה בקונדיטוריה. מאז קטפה שלל פרסים בתחום והפכה לישראלית היחידה שזכתה בתואר “שגרירת שוקולד" מחברת "בארי קליבו", יצרנית השוקולד הגדולה בעולם.

"לתחום הזה הגעתי בגיל 30, אחרי שעשיתי 'קלירנס' למקצועות אחרים ומילאתי את כל הרצונות של ההורים והסביבה שלי", היא משתפת. "אמרתי לעצמי שאני יכולה לפנות למשהו שאני אוהבת, ואחרי שהתחתנתי אמרתי: 'זו ההזדמנות שלי לעשות מה שאני רוצה'. בהתחלה רציתי ללמוד בישול ולא קונדיטוריה, אבל חשבתי שיהיה לי קשה לשמור על חיי נישואים ומשפחה כשפית של מסעדה, אז פניתי לקונדיטוריה. מהמקצועות הקולינריים זהו מקצוע שניתן ביתר קלות לשלב אותו עם משפחה".

באיזה רגע בקריירה את ממש גאה?
"לפני כמה שנים נתנו לי באקדמיה לשוקולד פרס בינלאומי על הנחלת לימודי שוקולד בארץ. נבחרתי להיות 'שוקולד אמבסדור', שזה מועדון סגור בחברה צרפתית־בלגית. כשנפגשתי עם כל המועדון, הבנתי שאני בחבורה של אנשים מדהימים מכל העולם. אמרתי: 'או, זה משהו שעשיתי'. בין אם יזכרו אותי או לא, אני יודעת שעשיתי משהו. אמרתי: 'וואלה, יפה שמוקירים את פועלך. זה נותן שביעות רצון. יש שלב שבו חיזוקים חיוביים הולכים ופוחתים".




לאכול קש

לאורך הראיון שומרת אסטלה על הפאסון שלה מן התוכנית, ונדמה שבמקרה שלה לא מדובר בניסיון לתחזק את תדמית השופטת הנוקשה. השופטת הקשוחה נולדה במולדובה, אז חלק מברית המועצות, לאב מהנדס ולאם רופאה, והחינוך הסובייטי ניכר באופייה. בגיל 11 עלתה עם הוריה לישראל והחלה ללמוד פסנתר, בהמשך למדה כעתודאית פסנתרנות באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ובצבא שירתה כקצינה והגיעה לדרגת רב־סרן.

"אף שעליתי לארץ בגיל 11, החינוך שלי לא השתנה", היא מספרת. "גם בארץ הוא היה סובייטי, לא סתם רוסי. דרשו ממני לקרוא הרבה, לעמוד בציפיות של ההורים, להיות כל הזמן עסוקה. ההורים הקדישו לזה כמות זמן שהלוואי שהייתי יכולה להשקיע בילדים שלי, ויחד עם זה הייתי בהמון חוגים שונים.

"יש לי ילדים בוגרים, אני רואה שחינכתי אותם דומה, עם קצת יותר חופש. אני חושבת שהכי חשוב בחינוך זה להעביר לילדים את ההבדל בין טוב ורע, וזה מה שאני רוצה. צריך לנקוט עמדה, להגיד לילדים מה נכון ולא נכון. לפעמים בחיים אתה צריך להראות לילדים שיש גם קשיים בדרך. אבל בתנאים של חופש מסוים, אתה כן מתחשב, אתה מקשיב להם, גם אם אתה לא תסכים איתם".

למדת פסנתר, היית קצינה, נראה שהנוקשות שהראית בתוכנית מלווה אותך לאורך החיים.
"אני חושבת שאיפה שזה נדרש, יש בי נוקשות, אי אפשר אחרת. בשביל ללמוד פסנתר, חוץ מההבנה של המוזיקה, צריך לאמן את השרירים של האצבעות. אימון שרירים זה משהו שחייבים לעשות, וזה לוקח המון שעות, 4־6 שעות ביום. מי שלא מבין את זה לא יהיה מוזיקאי גדול. אתה עוסק באימון אתלטי של השרירים. בהתחלה הייתי בטוחה שמספיק להיות מוזיקלי, ורק בתיכון הבנתי שאני רוצה את זה. לפני זה לא עבד טוב, והמורים שלי אכלו הרבה קש ואני אכלתי הרבה קש".

כשאת רואה את התרבות הישראלית, הקולנית לפעמים, שאין בה את הדייקנות הסובייטית, מה זה עושה לך?
"אחד הדברים היותר טובים שההורים לימדו אותי ההורים זה היכולת להתאפק, וקצת איפוק לא מזיק לאף אחד - לא מיד לצרוח ולא מיד לזרוק את עצמך ולא מיד לעוף על עצמך. כשאני רואה את הגסות כאן, זה מזכיר לי את התמונה של 'תמכור לה את השוקולד' (טיסת השוקולד - ק"ב). עוד קצת לאבד את המעצורים אז אתה שם, מרביץ לצוות בבית חולים או משהו כזה".

נוקשות עלולה להיות מתכון להרבה קושי. את מרגישה את זה?
"אי אפשר לקנות אופי, אין מכולת שמוכרת אופי. מה אני אעשה, כבר עשינו דרך. אני חיה עם עצמי טוב".

למה את מציגה את עצמך בשמך הפרטי בלבד?
"כי השם שלי הוא מסובך מספיק, וזה מספיק".