"מעורב ישראלי" עוררה חשד בחדר המגורים שלי עוד לפני שעלתה התמונה הראשונה על המסך. טל פרידמן שוב "יוצא לברר" איזה עניין, לא נשמע כצירוף מילים מבטיח. אם תורשה לי מעט חמיצות בימים חגיגיים אלה, פרידמן בעיני הוא עוד אחד מהפלאים המקומיים המצליח להיחשב קומיקאי ולמכור כרטיסים להופעות. על פני הוא לא מעלה זנב של חיוך. גם אדיר מילר, אגב, מדכדך אותי. גם שחר חסון.
אבל לא על איכות הבדחנים המקומיים באתי לקונן. טל פרידמן שיוצא לברר נושא כלשהו, בין שעל אבהות, בין שעל מטבח ישראלי, זו הבטחה לשפע בדיחמין וחידודי קרש, וסיבה לעטות אפוד קרמי וכובע פלדה.
השאלה בתוכנית הראשונה בסדרה הייתה דווקא ראויה לבירור: לאן ולמה נעלם הגפילטע פיש מהנוף הציבורי הישראלי? פעם, נאמר לפני 20 שנה, ניתן היה למצוא בלי מאמץ ניכר מסעדות המגישות את הקציצה האפורה המעוטרת בעיגול מג'ונג'ן של גזר על הראש, ואילו היום הן די נעלמו. איפה הגפילטע, תוהה טל פרידמן, ויוצא למסע שאמור להיות משעשע וגם מחכים, וכדרכו לא לגמרי משעשע, ומפספס כמעט לגמרי את התשובה.
ייאמר לזכותו של פרידמן שבשוטטות שלו הוא פוגש לא מעט טיפוסים נעימים וססגוניים, בשלנים אלמונים לציבור, שעל פי רוב מתרחקים מהשורה הראשונה של תוכניות האוכל למיניהן בטלוויזיה. מרבית אלה מוליכים אותו אל המסקנה כי התשובה מצויה בתדמית. הגפילטע נושא על גבו את חטוטרת הגלותיות, זאת שישראל החדשה, הצעירה, ביקשה להתרחק ממנה, לעומת מאכלים אחרים המתבססים על הדג, דוגמת החריימה, המשדרים לסביבתם את האותנטיות החמה, המקומית, ועל כן דחקו את רגליו של הגפילטע מהמסעדות, מהרחובות, מארוחות החג המשפחתיות.
פרידמן עוד לא פגש את המשפחה הפולנייה שלי (על כל סעיפיה הבלתי פולניים שהסתפחו בקשרי נישואים עם השנים). אצלנו הגפילטע לא נדחק ולא כפף ראשו ולו בפני חריימה אחד פוחז. החריימה בהחלט מוזמן אל השולחן וזוכה לכבוד ככל האורחים, אבל בראש השולחן, זוכה לכיסא משלו, כשעל ראשו לעתים שני(!) גזרים, יושב בהדר מלכות הגפילטע פיש. חריימה שמיימה - אין מאכל של מנה ראשונה שישווה לגפילטע פיש עם חריין (יעני, חזרת). אולי בעצם רק הכבד הקצוץ, אבל גם זה אינו יכול לעמוד בתחרות עם הסושי והווסאבי הפולניים שטעמם עומד ועוד יעמוד לנו שנים רבות.
פרידמן מקבל בלי לערער את מסקנת הבשלנים בדבר ניצחון האותנטיות על הגלותיות. הוא מחמיץ בכך תהליך סוציולוגי מרתק שהגפילטע פיש הוא מאפיין שלו. העלייה הרביעית הייתה פולנית ברובה. היא מנתה כ־70 אלף איש והתמקמה בעיקר בערים. הדרישה למטבח חדש עוד לא הייתה קיימת, ומסעדות שהגישו אוכל פולני היו נפוצות. יעידו על כך סבי וסבתי המנוחים, אריה ואהובה ר. ז"ל, שפתחו מסעדת פועלים ברחוב בן יהודה בתל אביב ועל קיומו של החריימה בעולם הזה לא ידעו כלל.
יורשיו של הדור ההוא, כמו במשפחתי, לא פנו בדרך כלל למסעדנות. המסעדה נסגרה. על אזור שוק לוינסקי שבפינות נסתרות שלו ניתן היה למצוא רגל קרושה וגפילטע פיש, השתלטה עלייה מפרס. מסעדות מזון מהיר שלא ידעו את הגפילטע מילאו את הנוף. בירושלים ובבני ברק, אגב, אפשר למצוא בכל פינה גפילטע פיש, אבל כמו טיפוס ברנז'אי ממוצע, משוכנע טל פרידמן שהעולם מתחיל ונגמר בצפון תל אביב.
התחנה האחרונה של פרידמן היא אצל אייל שני. פה - חובה להודות - פשוט כיביתי את הטלוויזיה. האיש הזה, שני, עוד מסוגל להניח גזר על הראש ולהתחיל לשוחח עם גפילטע פיש. יש גבול למה שאדם יכול לשאת גם בימים הנוראים האלה.
"מעורב ישראלי" , 10.9, הוט 8