"פאנץ'" היא אחלה סדרה. היא עובדת בלי הפסקה, לא גורמת לצופה להתכווץ במבוכה כשהוא פוגש את הדמויות, כשהוא שומע אותן מדברות בעברית של יומיום ולא של המורה לדקדוק. הדרמה שבה - ויש טונות של דרמה - מוגשת לשולחן במינון מדויק של שף. הדמות המרכזית בה, חמי פרוסט, בעל מועדון הסטנד־אפ, היא אחת הדמויות המורכבות ביותר שהוצגו בדרמות ישראליות בשנים האחרונות, בעלת מניעים גלויים נראים לעין ומניעים פסיכולוגים עמוקים ומורכבים מעוררי מחשבה, בנויה ומשוחקת באופן לא פחות מנהדר על ידי צחי גראד.
"פאנץ'" אינה סדרת מופת. נצפה בה, ועוד שנה־שנתיים נשכח אותה, כמו אלף סדרות שראינו לפניה, כמו שראוי לשכוח כל סדרה שבאה לעשות את מלאכתה והולכת לדרכה. לא נזכור שהייתה נפלאה, לא שהעליבה, רק טלוויזיה בוגרת, שנוצרה במקצוענות מדויקת ושצריך לשמוח שהגענו ביצירה ישראלית, כמו שנאמר, עד הלום.
על הרעות ואחינו גיבורי התהילה לא נלמד ב"פאנץ'". הריקוד שלה הוא על ראש סיכה, המתאר את מה שקרוי תחילת סצינת מועדוני הסטנד־אפ הישראלית בתחילת שנות ה–90. "פאנץ'" נשענת באופן חופשי על סיפורים אמיתיים הקשורים במועדון "דומינו גרוס" ובמועדון "קאמל קומדי קלאב" שקם מולו, שבהם עשו את צעדיהם הראשונים סטנדאפיסטים צעירים כאדיר מילר, טל פרידמן, איל קיציס, אסי וגורי ועוד שמות רבים מפורסמים כיום.
את הסדרה מחזיק על גבו כאמור צחי גראד, שכמעט אינו צריך לשחק. נוכחותו הפיזית הגדולה, הקול הרועם, איחור בן יומיים בגילוח שמקנה לו ללא מאמץ מראה של הומלס - גראד חסר האצילות הטבעי נולד להיות מוזנח משובח על במה. לעומתו, מאור שוויצר, בתפקיד הבן מיכאל שהגיע מאמריקה, הוא מודל ומופת לדיקט רגשי. אם תוסרט לשחק בתפקיד הילד המחוק שנדחק לשוליים בצלו של אב שתופס נפח כה רב, הרי שהוא מבצע את מלאכתו בצורה מושלמת. אחרת הוא חוליה רופפת מאוד בסדרה.
בעולם מושלם יותר אולי הייתה הסדרה, שהרי היא עוסקת בתחילת חייו של הענף בארץ, מקדישה זמן לבירור כיצד ומתי התרחשה אצלנו האנומליה האומללה שהעלתה על הבמות גדודי מספרי בדיחות גיחי, והעניקה להם בטעות את התואר "סטנדאפיסטים". כבר שנים אני מתייסר מול יצרני בדיחמין סדרתיים כאלה, מתקוטט, מגדף, זוכה בחזרה לגידופים ברשתות החברתיות. מול כל חבר שופטים שייבחר בהליך הוגן אני מוכן בכל רגע ביממה להעמיד בעשרה סיבובים כל וויץ של אדיר מילר שהוא יבחר לעומת אחד של, נגיד, דייב שאפל, או ג'ו רוגן, ולהתערב על כל הירושה שלי שמילר מפסיד עשר אפס.
מילר, שלא הייתי משקיע את המאמץ בהליכה לחדר השני לצפות בו, מעמיד לי את השערות על העורף. הוא לא בסביבה אפילו לתפוס את ההבדל העקרוני בין ההתחכמויות הרדודות שלו לגאונות של שאפל. הוא לא מבין שבעולם המושגים של שאפל כלל לא פיצח את סוד הסטנד־אפ. מה שלא מפריע כמובן לאלפי ישראלים לטוס מכל רחבי אמריקה וקנדה להופעה של מילר במדיסון סקוור גארדן בניו יורק ולגסוס מצחוק על הרצפה - פשוט לגסוס - כשהוא מתלבש למשל על איזה שמעון אומלל שעשה את כל הדרך מקליפורניה שיושב בשורה הראשונה ומכנה אותו בשם שימי הצב. אולי משהו מאוד בסיסי לקוי אצלי כשאני לא מבין, אבל תהרגו אותי אלף פעם, לא מבין למה לשלם על כרטיס טיסה, מלון, ארוחת ערב, כרטיס להופעה, ואחר כך למות מצחוק כשאדם מכנה אדם אחר בשם שימי הצב.
זה לא שאני מחזיק באובססיה מיוחדת כלפי מילר. קחו את השם מילר והחליפו אותו בכל שם אחר מהכאילו סצינה המקומית - שחר חסון, אורי חזקיה, ליטל שוורץ - כל שם אחר ינפיק את אותה הופעה שלא תורשה לעלות על במה במועדון של דייב שאפל. הקשיבו היטב לתום יער, אישה בוטה שאומרת פיפי־קקי, וההמון הממלא את האולמות נשפך מצחוק ומרעיד את קירות האולם במחיאות כפיים. אני לא מאמין שהתקלה כאן היא אצלי.
אם לחזור ל"פאנץ'", היא אינה מספרת על סטנד־אפ. סטנד־אפ הוא רק הקולב לעלילה, ואגב, גם הסטנדאפיסטים במועדון של חמי רדודים ואינם מצחיקים. אולי אם היו מלהקים את שימי הצב שיגיד פיפי־קקי, הכל היה משעשע יותר.