הלילה הארוך נגמר, ולמרות שכמעט חצי מהפרק הוקדש לפריקת עול אחרי המאמץ להציל את האנושות, נראה שכל הדבר הבלתי אפשרי הזה שנעשה בפרק הקודם, הדרמה העמוקה עם הקונפליקט החזק ביותר בכל שבע העונות של הסדרה הפופולרית - היה פשוט קל מדי. התחושה הכללית בה נכתבה העונה הזו (שאגב, לא כפופה כבר לעלילות הספרים של ג'יי. אר. אר. מרטין) היא שיש יותר מדי קצוות פתוחים, וצריך לסגור אותם תיק תק כדי להגיע להכרעה על מי יישב על הכס - וכל זה, בשישה פרקים.
לא מספיק שהפרקים נעשו ארוכים יותר מהסיבה הזו, כמות הזמן שמתפצל בעונה הזו בין עלילות סרק מוחלטות (כמו מיני סיפור האהבה שנרקם בין ג'ואן לג'יימי), לאירועים קריטיים להפליא (כמו הרגע בו יורון הורג דרקון) נותן אווירה מאוד לא מאוזנת, לא רק ברמת הפרק.
דאיינריז וג'ון (סליחה לכל מי שלא הבין בשבוע שעבר שהתכוונתי ל"אחים טרגאריין" בהקבלה לשם של חברה בע"מ, אני יודע שהיא דודה שלו) הולכים לכיוונים שונים: ג'ון זוכה לפופולריות כי הוא גבר מנצח, ודאיינריז נשכחת מאחור כי היא זרה ואישה. קלאסי. היא מתחננת בפניו שלא יספר לאף אחד מי הוא באמת, וככה הוא עושה ונותן לבראן לספר לסנסה ואריה, שממש לא אוהבות את הבלונדינית עם הדרקונים. דווקא לראות את דאיינריז מתחננת ככה היה מעין הצצה ראשונה לאיך היא מתנהגת כשהיא מאוהבת, ומוכנה לעשות הכל בשביל להמשיך לאהוב, ויותר מזה - זו פעם ראשונה שראינו אותה מתחננת.
ג'ון עומד בפני בחירתה של סופי - לבחור במשפחה שגידלה אותו, באחיות שלו שעברו ייסורים בגלל שם המשפחה של אביהן, או לבחור בדודה שלו הממש יפה שגם מאוהבת בו ויש לה דרקונים. איזה באסה. את הבחירה הזו, כנראה, נדע רק ברגעים האחרונים של הסדרה. הדילמה הזו של סנואו היא הדרך לשמור עלינו מחוברים לעונה הזו, כשהיא צצה בכל פרק מאז תחילת העונה האחרונה.
הרגע הנורא שגרם לחלקנו לאבד את הראש (סליחה) בסוף הפרק. חבר'ה, בואו, אתם מכירים את הסדרה הזו. היא מוכיחה לנו פעם אחרי פעם כמה היא אכזרית. כל סיפור האהבה נטול הציניות והייסורים בין מיסאנדיי ל"תולעת אפורה" הבלתי טמא חייב להסתיים, ועוד איך. ויותר מזה: אין דרך גרועה יותר לטפל במצב מלשלוח את טיריון לעשות את הדיבורים עם אחותו, אחרי שהיא שלחה מישהו שיחסל אותו. "את לא מפלצת, את זה אני יודע". וואלה טיריון? זה הטיעון הכי חזק שלך? בום, קח ראש מתגלגל על הרצפה. לא מתעסקים עם סרסיי, ואת זה נראה כבר בפרק הבא.