"איזה עוד משפחה כזאת יש לנו? אולי הנתניהוז. מדובר במשפחה עם אוברדוז של כישרון ושגעון", כך אומרת הבמאית ענת גורן (45) על "דיין, המשפחה הראשונה", מיני־סדרה דוקומנטרית שביימה, ותשודר ב־yes דוקו וב־STING TV. "המשפחה הזאת הייתה נוכחת בכל הצמתים המרכזיים של המדינה הזאת כשותפה מלאה. דבורה ושמואל דיין, שהיו מייסדי השושלת, מייסדי דגניה ומייסדי נהלל; מותו של זוריק בנם במלחמת השחרור; דמותו של משה דיין, גיבור עטור תהילה ממלחמות סיני וששת הימים, שאיבד את כל תהילתו כשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים. משפחה שמחזיקה זכויות רבות בתרבות, באמנות, בפוליטיקה, בצבא, במדינאות הישראלית, וכמה נציגים בולטים המהווים קול ביקורתי של דור”.
מה הופך אותם ל"משפחת קנדי הישראלית"?
“תקראי לי שטחית, אבל בואי נתחיל מזה שהם פשוט אנשים יפים. תוסיפי לזה ייחוס, ורבליות, אינטליגנציה, נון־קונפורמיזם, דרמות, כריזמה וטרגדיות, והנה לך הקנדיז, רק בלי הכסף”.
איזו תובנה מעניינת גילית תוך כדי העבודה על הסדרה?
“קודם כל גיליתי אותם. אנשים מסקרנים, מעניינים, פגיעים. יכולתי להקשיב לכל אחד ואחד מהם עוד שעות, וכמה מהם לאמץ. וגם, ש'משפחת האצולה הישראלית', היא לא באמת משפחה. בוודאי לא אצולה. זאת משפחה מפורקת כבר הרבה שנים, שלא מחבבת אחד את השני במיוחד, שהדור הרביעי כבר לא רוצה להמשיך לסחוב את התיק הזה, ולא דחוף לו לשמר את הפסאדה".
מה הפתיע אותך?
“הופתעתי מכמות החומרים שהמשפחה הזאת ייצרה במהלך השנים, ומהיקף התיעוד שתיעדו אותם - בארץ ובעולם. הם השכילו לשמר מטען תרבותי ואישי עצום. מעבר ליצירות, לטקסטים, לראיונות ולרעיונות שאנחנו מכירים, כל אחד מהם עדיין מחזיק במגירות שלו כמות עצומה של חומר מרתק. משפחה של גרפומנים אקסהיביציוניסטים, שהקאנון הישראלי הרוויח בלי סוף מהסטייה המבורכת שלהם להוציא, לחשוף, ולפרוק הכל החוצה”.
משה דיין היה דמות מאוד שנויה במחלוקת בחייו. האם שינית את דעתך עליו בעקבות העבודה על הסדרה?
“האמת שחייתי את הדימוי של משה דיין עד העבודה על הסדרה, כולל כל חולשותיו, ובעיקר כל האגדות שנקשרו בשמו. באופן טבעי, כשאתה מתעסק כל כך הרבה זמן בדמות מסוימת, אתה נוטה להתאהב בה. זה לא קרה לי. קיבלתי את התחושה שהוא היה אדם קר ולא אמפתי במיוחד. גם לא למשפחתו”.
גילית דברים חדשים על אסי?
“הסיפור של אסי סופר על ידי אסי עצמו, בכישרון שאין שני לו: בטורים, בכתבות, ובאוטוביוגרפיה המופתית 'החיים כשמועה' שביימו עדי ארבל ומוש גולדברג לערוץ 8. מאחר שהסדרה היא על המשפחה כולה, יש התייחסות גם לאסי ולביוגרפיה שלו - ההתמכרות לסמים, הנשים, ההסתבכויות. אבל רק בנגיעות קלות. דווקא מערכות היחסים עם שאר בני משפחתו מקבלות מיקוד בסדרה, דרך עיניהם של ליאור וקרוליין לנגפורד, שמספרים את הסיפור הבלתי נתפס של מסירת ליאור בן השנתיים לאימוץ; עמליה, בתו מנישואיו הראשונים, מדברת לראשונה בגילוי לב מדמם על מערכת יחסיה הבעייתיים איתו, ועל חייה בכלל, עם אמא שסבלה מדיכאון, ואב נוכח־נפקד; וגם אסיה, בתו האיטלקייה, שמספרת שדרכה להינצל, הייתה להתרחק ממנו כמה שיותר”.
רות דיין נחשבת לעמוד התווך של המשפחה. האם זה נכון?
“רות דיין הייתה בצעירותה אשתו של משה דיין, כולל כל סיפורי הבגידות שנקשרו בשמו במהלך נישואיה. אחרי זה ניהלה קריירה מרשימה מאוד כמנכ"לית חברת האופנה משכית, וגייסה תרומות למדינה. היא הרבתה לנסוע, ואפילו חיה בחו"ל כמה שנים. היא לא ממש גידלה את אודי ואסי. שניהם נשלחו לפנימיות. יש לי תחושה שדווקא בעשורים האחרונים של חייה היא מהווה עמוד שדרה להיאחז בו - למשפחה בכלל - ובעיקר לאסי - כשעוד חי ונזקק לה נואשות".
איך את רואה את נשות המשפחה בהשוואה לגברים?
"קודם כל, הנשים במשפחה שרדו. יש שם שושלת מפוארת של נשים. זאת משפחה שמשני צדדיה, נשים חזקות, עצמאיות וקרייריסטיות. החל מדבורה דיין, אמו של משה, שהייתה פעילה מרכזית בוועד הפועלות; ואמה של רות, רחל שוורץ, שניהלה גני ילדים ערבים־יהודים בירושלים, והייתה הנהגת הראשונה בארץ; עבור לרות ובתה יעל; ובנותיהם של אסי, אודי ויעל - עמליה, רחלי, אלה וגלי. כולן מרשימות בזכות עצמן וקורצו מחומרים חזקים. כולן ברחו הרחק מהתהילה השורפת של הגברים במשפחה".
ימי רביעי (החל ממחר), 21:00, yes דוקו ו־STING TV