במשך שלוש שנים עקבה התסריטאית והבמאית אחר החוף הנפרד לדתיים בתל אביב, ויצא לה לא הרבה יותר מקצף על פני המים. הייתה לריינר האפשרות לעשות יותר מזה. היא זכתה לשיתוף פעולה מצד המצילים. עם הנשים החרדיות זה לקח יותר זמן. בראיונות עיתונאיים סיפרה שהרבנית הזוכה לכבוד רב מהרוחצות ומהמצילים התעלמה במשך תקופה ארוכה מקיומה - פשוט הייתה חולפת על פניה ועל פני המצלמה בלי להניד עפעף וממשיכה בדרכה. עם הזמן נפתחה אליה הרבנית עד כדי כך שהשתיים דיברו באופן חופשי וריינר אף צילמה אותה בביתה בבני ברק.
הסביבה החרדית, בין שבבני ברק ובין שבחוף הנפרד, מצטיירת תמיד לחילוני כיקום נפרד. בצעדה בין חוף הילטון לחוף הכלבים קשה תמידית למציצן מהשורה להתגבר על הרצון לתחוב את העין, מעשה אורי זוהר, לאיזה חרך בגדר הקרשים החומה, ולראות מה לכל השדים מתרחש מעברה השני. "החוף הנפרד" יכול היה לשמש מעין טלסקופ מרחף בחלל הפותח אשנב לפלנטה החרדית הרחוקה. ריינר איתרה חרדית המתקשה להתמודד עם כבלי החוקים הקפדניים ועם בעל קפדן לא פחות, וגם את שלוש בנותיה, המתנדנדות על קו הגבול בין אמונה לנטישה, אבל בסופו של סרט לא יצא לריינר איזה דבר מה מרתק או מטלטל. יצאה לה סונטה לירית המספרת שגם חרדיות אוהבות ים.
אולי בכך מסתכם כל העניין בחוף הנפרד. ומראה הנשים המבוגרות הרוקדות במעגל בתוך המים כמו ילדות גן הוא בסך הכל מתבקש בהתחשב בסד המחניק שממנו יצאו לפני כשעה־שעתיים ואליו ישובו בעוד שעה־שעתיים. אבל גם לסוגיית הנשים המורדות בצו הרבנים האוסר לנסוע לרחוץ בים בגלל ענייני פריצות, כי העיניים יכולות להזדהם, ריינר לא מעניקה די אנרגיה. באותו קו מתון של רביצה עצלה על החוף המאפיין את הסרט היא מתארת את החיכוך הפנים־דתי בעניין, ואחר עוטה את בגד הים הצנוע וחוזרת עם המצלמה לחוף.
לפחות הישג אחד יוצא דופן יכולה קרין ריינר לרשום לעצמה: היא השיגה ראיון עם הרב גלויברמן. רק השד יודע איך הצליחה לעשות זאת. האיש הצנוע כל כך, הנחבא מהמצלמות הרודפות אותו כל העת, שכל עתותיו מוקדשות ללימוד תורה, ורק לעתים נדירות הוא ניאות להשתתף באירועים קטנים שיש בהם לא יותר מעשרת אלפים, חמישה עשר אלף צופים מקסימום, ניאות להתראיין לסרט בטלוויזיה של החילונים. אשריך, גלויברמן. יצאת צדיק.
"החוף הנפרד", יום א', 4.8, הוט 8
***
"בחזרה לוודסטוק"
אפשר רק לרייר ולקנא באנשים שהיו שם, ולא רק בגלל הלהקות הפנטסטיות שניגנו על הבמה, אלא גם מכיוון שלא היו שם משטרה ובית משפט שיבטלו את הפסטיבל עקב מידע חסוי שאולי יהיה שם מישהו שימכור סמים
50 שנה אחרי, "בחזרה לוודסטוק" הוא סרט לא קל על פסטיבל המוזיקה המפורסם. גם לאנשים חזקים היה לבטח נוח יותר לבליעה אם היה מחולק, נגיד, לשלושה פרקים. שעתיים רצופות, גם על שלום ואהבה חופשית וסלידה מהמצב הקיים באמריקה המסובכת במלחמת וייטנאם, ונתונה תחת כבלים של שמרנות וגזענות, הן קורס לא קל על הפסטיבל שהיה לאירוע שתרם חלק נכבד לעיצוב דור שלם.
נכון שדי בשמות הלהקות והאומנים שהופיעו בוודסטוק כדי לגרום עד היום לחובבי מוזיקה לרייר, או לייבב על שלא היו שם. ג'ון באאז, המי, סנטנה, ג'ניס ג'ופלין, קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ג'ו קוקר, דם יזע ודמעות, ג'ימי הנדריקס - ג'ימי הנדריקס! - ועוד רבים, וכולם על במה אחת ברצף - באמת שקשה לא לפרוץ בבכי.
הנה, אגב, אם שקענו כבר בבוץ הקיטורים, אי אפשר שלא למצוא איזה דמיון מהופך בין פסטיבל וודסטוק לכמה אירועי מוזיקה בטבע שבוטלו לאחרונה ברגע האחרון בארץ קטנה בלבנט. המתבקש מכולם הוא פסטיבל דוף המסורתי בחמת הגדר, שבוטל ברגע האחרון בידי המשטרה ובית המשפט בתואנה שיש מידע על סחר ושימוש בסמים שעתיד להתרחש בו.
לטעון שזכאי החוגג הישראלי העכשווי לרייר גם על החופש שניתן לעמיתו האמריקאי עוד לפני חצי מאה שנים יהיה עלבון לתרבות היללות והנהי האנושית. אם מחזיקה המשטרה במידע כלשהו על סחר בסמים צפוי באירוע, ואם בדעת מי שבסמכותו העסק שאין בעיות בוערות יותר ברחובות מציד כמה צעירים מתמסטלים בין עצים ודיונות, אזי יתכבדו להתפזר בשטח ככה וככה בלשים ולצוד את האשמים. העונש הקבוצתי המוטל על עוד אלפי חוגגים ועל מארגני הפסטיבל שהשקיעו מזמנם ומאות אלפים מהונם, הוא יותר מסתם אווילי. הוא עצלני ומרושע.
נכון באופן חלקי יהיה לטעון שלא נורא למדינת ישראל לשמור על האופי הדי שמרני שלה ביחס לנורמות ההתנהגות המקובלות בחלק מערי המערב. אנחנו זקוקים למידה של שמרנות והליכה בתלם כלשהי כדי להתמודד עם הבעיות הקשות שעדיין עומדות בפנינו, בוודאי בשכונה המופרעת שבה אנו מתגוררים. אלא שריקוד מול תנינים בחמת גדר פעם בשנה לא מהווה מחאה ומרי עזים מנשוא שהמדינה אינה יכולה לשאת. המחאה כאן, בואו נודה, היא לא קריאת תיגר נגד פוטין אכזר. היא אפילו לא וודסטוק שלפני חצי מאה למתחילים. אולי עוד 50 שנה נוספות נדגדג את מה שהיה שם. עכשיו מתאספים כאן בסך הכל כמה צעירים שצובעים את הקרחת בסגול ומקסימום מעשנים איזה ג'וינט. אז אולי תרדו מהם ותיתנו לחיות?