"התקופה האחרונה הייתה לא פשוטה עבורי. יומיים אחרי שעברתי את מקצה המוקדמות, אבא שלי נפטר מסרטן. זה היה מאוד מורכב", כך מספר דן מור, שישתתף בשלב חצי גמר "נינג'ה ישראל", אשר ישודר בקשת 12 ביום חמישי.
לדבריו, "הייתי חייב להתנתק, להתרכז במסלול, ובאמת לתת את כל כולי. הייתה בי עייפות מצטברת אדירה, יותר נפשית מאשר פיזית. הייתי צריך לשים את זה בצד ולסמוך על הפייטר שבי. הגעתי למוקדמות לבד, כי המשפחה הייתה במשמרות סביב אבא. זה מאוד כואב לראות את אבא שלך דועך ודועך ומגיע למצב מאוד קשה, פיזית ונפשית. אבל כשסיפרתי למשפחה שעברתי את המוקדמות, זה נתן לנו טיפת אור ושמחה. אפילו אבא שלי, שאז כבר לא יכול היה לדבר, הגיב בהתרגשות".
מור, 44, הוא הבן הבכור מבין שלושת ילדיהם של הדוגמנית פינצ'י מור ז"ל ועמי מור ז"ל, שהיה כלכל בכיר באל על. יש לו עוד שתי אחיות מנישואיו השניים של האב.
"זו הייתה הזדמנות פז להקדיש משהו לאבא ברגעיו האחרונים", מספר מור. "אבא דחף אותי מגיל מאוד צעיר לספורט, למצוינות. בשחייה, בכדורמים. הוא תמיד היה חלק מאוד אקטיבי בחיים הספורטיביים שלי, שעיצבו הרבה מאוד מהאופי שלי".
תפתיע אותנו בחצי הגמר?
"אתן את כל כולי, את הלוחם שבי, ואני מבטיח לא לאכזב. הדרייב שלי בתוכנית הזו הוא ביני לבין עצמי. אני אוהב מאוד את העניין התחרותי, אבל קודם כל רוצה להוכיח לעצמי שאני יכול לסיים את המסלול. בעקבות ההופעה האחרונה שלי קיבלתי פידבקים מדהימים מאנשים. גם הקרדיט שקיבלתי מאסי ורותם ומכל ההפקה השאיר בי טעם של עוד".
ליפול לבריכה
במקצה המוקדמות שמור השתתף בו הוא הגיע למקום הרביעי. עכשיו כאמור הוא ישתתף בחצי הגמר. "אני הולך להתחרות שם עם כל הענקים, כמו מתן בלו, יובל שמלא, בני גרין. מקווה מאוד שתופתעו מהיכולות שלי", הוא אומר.
את הפופולריות של התוכנית מסביר מור במשיכה לנינג'ות עוד מילדות. "אני לדוגמה הייתי מוצא לעצמי כל מיני משחקים דמויי נינג'ה", הוא נזכר. "גם המון חברים שלי היו מטפסים בילדותם על הקירות, הדלתות והמשקופים בבית. הדברים האתגריים האלה נשכחו עם הזמן, עם הטכנולוגיה. פתאום באה התוכנית הזו ומחזירה בנו משהו אתגרי, משהו פיזי. היום, עם הטלפונים, הילדים נראים אבודים, ופתאום נותנים להם פורמט כזה. נפתחו בעקבות כך גם המון מכוני נינג'ה. זה פשוט ממכר".
ספר על ההכנות לחצי הגמר.
"בעונה הקודמת השתתפתי במקצה ה־VIP והגעתי למקום השלישי. הטעות שלי שם הייתה טכנית. צריך להכיר את המכשירים, האימון הוא מאוד טכני. לכן השתדלתי למצוא זמן לאימונים. מבחינת כושר, אין לי בעיה. הייתי ספורטאי מגיל צעיר, הייתי שחקן נבחרת ישראל בכדורמים, מהנוער עד הבוגרים, ספורטאי מצטיין בצבא. אבל יש כאן גם את עניין הגיל. לחבר'ה בני 17 ו־22 אין את השגרה של היומיום כמו שיש לי. הם יכולים להתאמן כמה פעמים שהם רוצים ולהכין את עצמם יותר טוב מכל מבוגר. מצאתי את עצמי פעמים רבות בעשר בלילה, כשכבר הולכים לסגור את מכוני הנינג'ה ואני גמור מעייפות, מתאמן ועובד על הטכניקה של כל מיני אלמנטים".
מה הביא אותך לנסות השנה שוב את כוחך?
"אחרי ה־VIP הרגשתי אכזבה מעצמי. לא באתי אז ממש מוכן. חוץ מזה, הבן הקטן שלי, שהיה אז בן שנה וחצי, אמר: 'אבא נפל לבריכה'. היצר התחרותי שלי אמר שאני בא בפעם הבאה להתחרות כמו כולם. עכשיו אני מתמודד במסלול הרגיל".
מור יהלומן בעל ותק של יותר מ־20 שנה, שצבר מוניטין באוסטרליה. עכשיו הוא מקדם בארץ את המותג שלו "דן מור יהלומים ותכשיטים" וגם עובד על ליין עיצובי חדש בשם "אריא", תכשיטי יוקרה במחירים אטרקטיביים לשוק הישראלי.
בנוסף, הוא עוסק במשחק (השתתף בסדרות "בשבילה גיבורים עפים", "להיות איתה" ובסרט "אבינו") ומשמש כמאמן אגרוף. תחת ידיו עברו ילדים, מבוגרים וגם מפורסמים רבים, בהם רונה לי שמעון ("עבדתי איתה לפני העונה השנייה של 'פאודה'. היא רצתה להתחזק, להתנסות באגרסיביות ולוחמנות"), השחקן תומר קפון, השף תום אביב והזמרים רותם כהן וסטפן לגר.
לפני כארבע שנים מור חזר ארצה לאחר שהות ארוכה באוסטרליה. הוא נשוי ללאה ינאי, אשת מקצוע בתחום המחול. בני הזוג מתגוררים בתל אביב, הורים לשני ילדים בגילי 5 ו־3.
"אחרי החתונה התחלתי עם אשתי תהליך של חזרה בתשובה", מספר מור. "התחלנו ללכת לשיעורי יהדות ברוח הקבלה. אחד השיעורים הראשונים היה על לשון הרע. זו הייתה הארה, פתאום אתה קולט כמה זה מיותר, כמה שזה נמצא סביבך. לאחר מכן המשכנו לעוד שיעורים. למדנו מה הערך של שמירת שבת. הרבה שנים חייתי בחו"ל, הייתי במסלולים שברוך השם אני לא נמצא בהם היום. אני ממש בתחילת התהליך. הולך קבוע עם ציצית. כיפה לא שם. אני לא נגד, פשוט לא מתחבר לזה. הולך הרבה עם כובע, גם כי אני אוהב כובעים וגם כי זה סוגר לי את שתי הפינות. אני שומר שבת, זה אחד ההישגים הכי גדולים שלי".
עד כמה השינוי הזה קשה?
"ההתחלה הייתה מאוד קשה. היום אני מקבל את זה כמובן מאליו. להיות בערב שבת בראש השולחן ולעשות קידוש למשפחה. יש כאלה שאומרים לי: 'שטפו לך את המוח'. אבל שטיפת מוח זה לשני הכיוונים. אני רואה את זה כדבר חיובי. לנקות את המוח מכל מיני הסחות. היום אני הרבה יותר מאושר מבעבר, ועדיין יש לי דרך ארוכה לעבור. איך הרב שלי אומר: 'אנחנו בדרך לדרך'. אשתי ואני באנו מעולם חילוני".
מור גדל בבית שאותו פקדה הבוהמה התל אביבית של שנות ה־80. "הייתה הרבה פעילות אצלנו בבית, המון מסיבות", הוא משחזר. "ההורים שלי מאוד אהבו לארח. אבא שלי טס המון באל על, אהב להביא מחו"ל דברים שעדיין לא היו בארץ, מאכלים מיוחדים. כילדים קטנים טסנו בכל העולם. הייתה לי ילדות מאושרת. כמובן שכשההורים התגרשו היו לזה צדדים שליליים. זה היה בעיתונים, הרבה מאוד נחשף, לטוב ולרע, הרבה מאוד סולף. בתור ילדים שצריכים ללכת לבית הספר ולהתמודד עם זה, לא היה קל. ההורים שלי התגרשו אחד מהשני, אבל לא מאיתנו. היו לנו אחלה הורים. אמא עזרה לי בהמון דברים, פתחה לי דלתות. היום אני נמצא במקום אחר מבחינה רוחנית. משתדל להתוות לילדים שלי דרך קצת שונה. אבל אני לא שופט ולא מצטער על שום דבר בתור ילד. ההורים שלנו עשו את המקסימום בשבילנו".
הפספוס הגדול
שני הוריו נפטרו מסרטן: פינצ'י מור בשנת 2013 בהיותה בת 62; ועמי מור, כאמור, ביוני 2019 בגיל 79. "אני ממש לא רוצה להיכנס לרחמים עצמיים, כי יש דברים הרבה יותר קשים לצערי במדינה שלנו", אומר מור. "אמא תמיד אמרה שנקרע לה הלב כאשר חייל נהרג, כאשר הורה קובר את הילד שלו. אלה דברים שלקום מהם, השם יעזור. אבל כשהורה נפטר זה דרך הטבע. זה קשה, אבל החיים יותר חזקים, במיוחד כשיש לך אחריות, משפחה וילדים. אתה צריך להמשיך הלאה למענם, ואין מקום לרחמים עצמיים. אתה חייב להיות חזק. לשים את הכאב בצד ולהגיד תודה על מה שקיבלת, אחרת אי אפשר להתקדם. כיום אשתי היא העוגן שלי. אשת חיל אמיתית. אישה מאוד צנועה שמגיע לה הרבה יותר ממה שאני נותן לה. בלעדיה לא הייתי מצליח. הכרנו כשאמא שלי הייתה חולה. זה היה בשוק הפשפשים. היא עברה ברחוב ופשוט התחלתי לדבר איתה כמו באגדות. היום כבר לא מכירים ככה. היום מכירים בטינדר, באפליקציות, בטלוויזיה".
אמך זכתה להכירה?
"אמא שלי הייתה מאוד מעורבת בקשר הזה כשהיא הייתה חולה. הן ממש התאהבו אחת בשנייה. לאה מצאה המון חום וחיבור עם אמא שלי. החליטה לקחת חופשה ארוכה מהקריירה שלה בשוודיה, עברה אלינו הביתה ולא חזרה לשם. היא ויתרה על חוזה כדי לסעוד את אמא שלי עד יום מותה יחד עם האחים שלי. אחרי שאמא מתה, החלטנו לראות אם זה היה סטוץ של קיץ או משהו אמיתי. לקח לנו זמן לבנות את זה. היום אני מבין שזו הדרך הנכונה. גם אמא שלי, כשאמרתי לה ש'אני לא מרגיש', אמרה לי: 'תראה אותי ואת אבא שלך. הייתה לנו אהבה מטורפת, אבל היא עפה מהחלון'. כדי להרגיש אושר, צריכים לעבוד על האהבה. אמא שלי לא זכתה להיות בחתונה שלנו. כשאני נמצא עם הילדים שלי, אני מאוד מתגעגע אליה. הילדים שלי יודעים עליה, מדברים על סבתא פינצ'י. זה מאוד מרגש. פספוס מטורף שהיא לא זכתה להכיר אותם".