הוא איתנו. הוא חזר. משיח, הזמר הכושל ובעל האורחן הכושל בעיר הממוקמת אי־שם בפאתי הארץ. למה הוא חזר אני לא יודע. האנשים עם הסרגלים ומחברות המספרים החליטו כנראה שהמוצר הטלוויזיוני הזה שווה להם באיזה אופן. אם הדבר היה תלוי בי, השומר בשער הכניסה לא היה מניח ליוצרי הסדרה אודי כגן ודנה פוליג להיכנס לאתר הצילומים. ליתר ביטחון גם הפיירוול בשרת היה מתוכנת לחסום כניסת מיילים שלהם.
בלתי אפשרי להעניק כותרת להומור המייצר סצינה שבה מרב המבולבלת בשל הריונה המתקדם פושטת את מכנסיה ומסתובבת בתחתונים במטבח האורחן. זו לא תמונה קומית. זה לא סלפסטיק שמחליקים בו על בננה. הסלפסטיק הוא סיפור המתואר בעזרת תמונות קומיות, ואישה מבולבלת בתחתונים אינה תמונה קומית. זה סתם הומור רע - אפילו לא הומור שלא עובד - סתם הומור תפל ורע. צחיח. לא מעלה חיוך. בכיתה ב׳ בבית הספר הקרוב בוודאי היו מחזיקים את הבטן מרוב צחוק. בעצם רק הבנים היו צוחקים. כי הבנות, גם בגיל הזה, כבר בטח יודעות שאישה בהריון מתקדם אינה מבולבלת כל כך. יש בוודאי סימפטומים אחרים, אבל להסיר תחתונים במטבח אינו אחד מהם.
יש ב"משיח 2" ערימות מההומור הצחיח הזה שלא מעלה חיוך. לא צריך להיות בלש כדי למצוא אותן. רק להניח את הסמן איפשהו, באופן אקראי לגמרי, על שורת הזמן, ללחוץ Play, והמסך שופך מיידית על הצופה מהתפל התפל הזה. אני יודע שיש אנשים שאוהבים את, נקרא לזה - “הסוגה הזו". כשעוד הייתה רק ברשת צברה הסדרה מאות אלפי צפיות. אבל גם אם נניח שעשרות אלפים מתקבצים סביב כל פרק לצפות בו, וגם אם לא נכון לומר לצופה, מה שמצחיק אותך בעצם לא מצחיק, עדיין אפשר לקבוע רף הומור תחתון שעליו אפשר להסכים וממנו לא לרדת למטה, לחדר שירותים למשל, שבו השרת נצמד לדלת של אורח העושה את צרכיו ומחכה לטיפ.
אפשר, כמובן, במשקפת של שענים, כששאר התפלות אינה מפריעה לראייה, למצוא את הנשמה הטובה שבדמויות, את החברות הנאמנה, להתאכזב עמן ביחד עם התנפצות תקוותיהן וכיוצא באלה רגשות נעלים כאלה, אבל הסיכויים הם שבעלי פתיל קצר לא יזכו לרוממות רוח שיעניקו להם רגעים נאים כאלה באורחן של משיח. הם יסתלקו משם לאורחנים מעצבנים הרבה פחות.
"משיח 2", החל מ־12.2, סלקום TV