דוקו-פשע. זהו הז'אנר בו פועל הסרט "חשיפה" של חיים אתגר. כמקובל בז'אנר רצים על המסך צירי זמן שמסבירים לקורא את השתלשלות האירועים, נשלפים קטעי ארכיון "נדירים" וגם קטעים שלא נחשפו מעולם כדי להצדיק את החזרה לסיפור שכולם כבר הכירו. כמו הרבה סרטים מהז'אנר, מ"צל של אמת", דרך "רוצחות מבית טוב" על חווה יערי ועד "Don't fuck with cats" של נטפליקס, הוא מייצר מתח בצורה מעולה, וקושי להוריד מהמסך את העניינים. אתגר ללא ספק יודע להפוך את המציאות לטלוויזיה סוחפת.
כבן לז'אנר הדוקו פשע, על "חשיפה" לייצר פושעים, קורבנות ובלשים מתוחכמים. לאחר יציאת הפרק הראשון פורסמו ביקורות שטענו כי הסרט מצייר את ה"נרטיב של קשת", שהפיקה אותו, ושהמנכ"ל שלה, אבי ניר, היה מבין הקורבנות של טופז. מולי שגב, יוצר "ארץ נהדרת" הגיב לביקורות וכתב: "האם קיימת מציאות שבה ירידת תכנית טלוויזיה מצדיקה שליחת בריונים לתקיפה אלימה ואכזרית? מישהו/מישהי חושב שיש 'נרטיב' אחר גם, נניח, לפרשת הארווי וויינשטיין? גם אני לא".
אכן, גם אם לוקחים בחשבון את הבעייתיות של הפקת הסרט בגוף שהיושב בראשו היה מהנפגעים העיקריים, בסיפור הזה אין מקום ל"עובדות אלטרנטיביות", יש תוקף ויש קורבן ברורים. השאלה שעולה בהקשר הזה, היא האם אתגר בחר בז'אנר הנכון לספר את סיפורו של דודו טופז. האם אפשר לסכם את עשרות שנות פעילותו הסוחפת והשנויה במחלוקת, את משה והאורנג'דה, את נאום הצ'חצ'חים, את הביס לנטליה אוריארו, את חלי וכדורי השוקולד, את 46.8 אחוזי הרייטינג אליהם הגיע ואת שלל המתנות שחילק לנזקקים, ועוד אירועים שחקק במו ידיו בתרבות הישראלית, לכדי דמות של פושע נתעב? אפשר. האם זה נכון אמנותית? לא בטוח.
"דודו טופז הוא כוכב גדול שנפל ואיבד את שפיותו" – ככה בערך אפשר לסכם את הדמות של הראשון בבידור כפי שהיא מצטיירת מ"חשיפה". הדמות של טופז נשארת פלקטית משהו: מגלומן משוגע, מלך הרייטינג שאיבד את זה. אך אם נבחן את דמותו לאורך השנים ניתן היה לצייר דיוקן מורכב יותר של טופז לאורך שנות פעילותו. גם בחודשים בחייו בהם מתמקד הסרט, ניתן היה להביא את נימי נפשו דרך עדויות מעמיקות יותר של חבריו הקרובים, כמו שנעשה ממש לא מזמן בסרט על ענת אלימלך, בו חבריו של דוד אפוטה ציירו דמות מיוסרת של מעצב שיער מפורסם שרצח את בת זוגו והתאבד.
הסרט על דודו טופז הפושע, הוא סרט מעולה. עכשיו נותר רק לחכות לסרט על דודו טופז – האיש והתופעה.
***
למען גילוי נאות, כותב שורות אלו, קיץ ברבנר, עבד בעבר במערכת "אנשים".