בימים אלה, כשיושבים בטלוויזיה כמה סדיסטים מרושעים ומפמפמים לנו על הקורונה יומם ולילה, עם תחזיות שהעולם כפי שהכרנו מגיע לקיצו (בסוף עוד נמות רק מהפחד ולא מהווירוס), אפילו בתוכנית כמו "האח הגדול" אפשר למצוא איזושהי הנאה ונחמה. מתוך סקרנות דפדפתי בערוצים זרים ואף אחד שם לא מדבר על הקורונה. בערוץ הצרפתי בכלל יש תחרויות מוזיקליות.
אז אפילו לצפות באודליה מקרצפת את המטבח (חוץ מאשר הספריי שהיא מתיזה על השיש, כי אז היא מזכירה לי את הצינורות הענקיים שמרססים בתים ומטוסים), זה יותר מרגיע מאשר לשמוע את הפרשן המעצבן הזה לענייני בריאות שהחליט לחסל אותנו סופית עם תיאורי האפוקליפסה שלו.
אפילו גדי הטמבל עם הארשת הקבועה של סימן שאלה (אה?) והמבט התמוה של ילד (מה באמת?), לא מעצבן אותי יותר. אני אפילו מוצאת שהוא חביב ונחמד. אז מה אם הוא לא יודע מה זה כדוריות לבנות ומה תפקידן. לא בטוח שהאיש מטעם הממשלה שעומד בראש מערכת הבריאות שלנו, שלא יודע לחבר כמה מילים למשפט אחד ברור, ונראה כאילו לגם שנאפס קטן לפני שעלה לדוכן הנואמים, יודע מה תפקיד הכדוריות הלבנות. עוד תארו לכם אותו מנסה לבטא את "קוביד 19". לא בטוח שאודליה יודעת מה תפקיד הכדוריות הלבנות, למרות שהאח נתן לה את תפקיד המוח במשימת הגוף, והיא מסבירה לגדי שתפקידן להפיץ אור.
אני גם לא מצפה שאודליה תדע, כי היא אפילו חושבת שהמילה "הם" באנגלית היא: "שזם", מהרכב המילים: she ו-הם. תראו לי ילד אחד היום בכיתה ג' שלא מכיר את כינויי הגוף באנגלית. אז דברים כאלה אולי הפריעו לי לפני עידן הקורונה, ולפני מתקפת הטרור של פרשני הטלוויזיה על עצבינו המרוטים. אבל היום, כאשר קמים כל בוקר לעוד יום מדכא יותר מקודמו, עד שנדמה שאפילו האוויר מסריח מזיהום ובקטריות, דמויות כמו אודליה וגדי הן אתנחתא קומית.
גם אדם, שמזכיר לי יותר ויותר איזושהי דמות מסרט תורכי עם חליפת האלגנט האפורה והתכשיטים היקרים, כבר לא מצליח להרגיז אותי עם כל הנשיקות והמזמוזים האינפנטילים עם שירלי, וההתחנפות הדביקה שלו לכל הנשים באשר הן. ואם לפני הקורונה, רציתי לצעוק ליוסי שיפסיק לשחק את האבאל'ה הטוב עם כל נסיונות הפיוס שלו בין כולם, וייתן להם לריב ולהתכתש כי זאת מהות התוכנית, היום, בימים טרופים אלה, רק תביאו לי אנשים מרגיעים ומנחמים כמו יוסי, כי הם אינם בנמצא, הם פשוט נעלמו, ומישהו סיפר שבפעם האחרונה שהוא ראה אותם, הם היו עסוקים בלהעמיס עגלות עם אוכל בסופר, ולרוקן את המדפים מכול ניירות הטואלט.
ואם לפני הקורונה, לא פעם, בא לי לצרוח על אסיף שיתעורר על עצמו כי הוא בחור אינטליגנטי יותר מכולם שם ביחד (חוץ מניר), ושיפסיק עם סצנות הווידויים על חולשותיו וכל רגשי החרטה שהוא חווה בעבר ובהווה, היום, דווקא בגלל חשבון הנפש המיוסר שהוא עושה עם עצמו, הוא לגמרי אנושי בעיניי. וכי מה יותר אנושי מאשר לקנא למשל בניר, שזכה אתמול לפגוש את אימו וליהנות מחיבוק אם. ראינו את אסף דומע ולוחש לעצמו: "גם אני הייתי רוצה עכשיו חיבוק של אימא". יש שיגידו שהוא עשה עוד אחת מהצגות המסכנות שלו, אני האמנתי לו.
לפחות האמנתי לו יותר מאשר לליאור שאתמול באופן מוחלט התגמד בעיניי לגודל של פינצ'ר קטן, שנובח ונובח אך לא נושך. בשביל מה הייתה כל הצגת הגבר בחדר האח, שהוא הולך לחסל את אסיף, אם הוא לא התכוון לקיים את הבטחתו? הוא אפילו קם למחרת היום, שמח וטוב לב, ושר שירי פורים עם תקווה בחצר, למרות שערב לפני זה הוא קרא לה "סתומה". דפוס התנהגות קבוע אצלו. לשחק אותה כאילו הוא מהמאפיה הסיציליאנית, ורגע אחרי זה להתגלות כבריון צעצוע. מה גם שהוא רק מוכיח עד כמה כל ההצגות האלה לא אמינות, וטוב עשתה תקווה שצעקה לו ברגע מסוים " אתה תסתום". לא אתפלא שהיא יודעת בלב ליבה שהוא לא מציאה גדולה, ולכן היא לא ממש סובלת מפירוק החבילה.
שיהיה לכולנו יום קורונה רגוע ושליו.