אין לי הסבר רציונלי מדוע דווקא הסדרה "סיפורה של שפחה" (HOT HBO, HOT VOD), צפה ועולה לתודעה בימי קורונה. אבל מה בדיוק רציונלי בתהום שנפערה מתחת לרגלינו, ומאיימת למוטט הכל?
מי שעדיין לא ראה אפילו שוט אחד משלוש העונות המופתיות של "סיפורה של שפחה", מוזמן לצפות בה, במיוחד בימי קורונה, כדי להפנים מה זה בדיוק דיסטופיה, איך לפתע ביום בהיר, כל החיים יכולים להשתנות מקצה לקצה, ומה שהיה כבר לא יהיה יותר לעולם.
"סיפורה של שפחה", סדרה מוזרה ואפלה שעלתה באפריל 2017, הצליחה במקום שאלפי סדרות לפניה כשלו. היא תקפה ללא רחם אזור לא מוגן בתודעה, שנאלץ להתמודד עם חזון דיסטופי־אפוקליפטי קודר, מפחיד, מאיים ומצמרר, המבשר על מות העולם המוכר. תחתיו קם עולם רודני של אדונים ושפחות נאנסות, אנשים תלויים על חומות, גאיות צלמוות וריטואלים מהגיהינום.
ואם לפני שלוש שנים אפשר עוד היה להאמין ש"סיפורה של שפחה" היא לא יותר מעוד סיפור בדיוני לא הגיוני, שנוצר במוחה הקודח של הסופרת האמריקאית מרגרט אטווד, והתפרסם לראשונה ב־1985, הרי שבמרץ 2020, אין לאף אחד כבר ספק – גם לא לספקנים ביותר – נבואת "השפחה" היא ההווה המתהווה בצעדי ענק.
אלוהים יודע מה גרם למקבלי ההחלטות ב־HBO להפיק מהספר הקודר והנשכח של אטווד סדרה שהיא אנטיתזה מוחלטת לכל מה שנוצר בטלוויזיה לפני. אבל כבר מהפרק הראשון בעונה הראשונה, שבו ג'ון אוסבורן (אליזבת מוס, האחת והיחידה) נחטפת ונקרעת מבעלה ובתה, נשמטה הלסת, ומאותו רגע גם אני נפלתי בשבי הסדרה הדיכאונית הזאת, שהצליחה באופן פרדוקסלי לתפקד כציפרלקס בימי שפל.
ועכשיו, כששום ציפרלקס לא יכול לקורונה הזאת, אני מוצא עצמי מזדהה עד כלות עם אישה שאיבדה שליטה על חייה, נכלאה בתוך דיקטטורה תיאוקרטית קלריקלית, והפכה לשפחה חרופה של מי שהחליטו לחולל בלב הממשל האמריקאי הדמוקרטי דיקטטורה אכזרית מאין כמוה, שרומסת ברגל גסה כל שריד של חירות אנושית.
עדיין לא ברור מה יקרה בסוף מנהרת הקורונה, דבר אחד כבר ברור: "סיפורה של שפחה" היא כבר הרבה יותר מסדרת טלוויזיה. היא המשל המדויק ביותר לעלטה הגדולה שאופפת אותנו.
מחיר החזירות
אדם קרוב אצל עצמו, במיוחד בימי קורונה, המאלצים אותו לשקוע במחשבות, הזיות, חרדות, נבואות זעם וגם זיכרונות שמחברים ל"סירות הצלה" אחרונות, לפני שהשיטפון הגדול מתנפץ אל הדופן.
"זה סיפור על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף, היה לו כל מה שאפשר לרצות אבל הוא רצה יותר, היה לו בית חם, אישה טובה וילדים בריאים, היה לו כל מה שאפשר לרצות והוא רצה יותר".
כך מתחיל ונגמר השיר והסרט "עיניים גדולות", סרטו הקלאסי של אורי זוהר, שחזה טוב יותר מכולם, מה קרה ומה יקרה לישראלי המצוי, המונע מחמדנות יתר בעידן הקפיטליזם החזירי, הכוחני, הדורסני, שבו נמעכו עד עפר כל ערכי המוסר האנושי וחיי אדם הפכו חשובים כקליפת השום.
עדיין מוקדם לדעת אילו תובנות ינבטו אחרי שהקורונה הזאת תתאייד מהפלנטה. האורות האדומים בבורסות העולמיות, קריסות כלכליות של אינספור עסקים גדולים כקטנים, מאות אלפי מובטלים חדשים מדי יום, וחשש, לא לגמרי לא מבוסס, לקריסת מערכות של כל הכלכלה העולמית, מאלצים לחשוב מחדש: האם הגיע הזמן לעשות ריסטארט לכל הפירמידה הכלכלית הגלובלית והמקומית שנבנתה, ועל פיה - ליותר ויותר יש פחות ופחות, ולפחות ופחות, יש יותר ויותר. וליתר דיוק: העושר של 85 האנשים העשירים ביותר בעולם מקביל להון שבידי המחצית התחתונה של אוכלוסיית העולם, המונה 3.5 מיליארד בני אדם. מי אמר חוסר צדק ולא קיבל?
ראיתי שביולוגית חוקרת מספרד אמרה: אתם משלמים לרונאלדו או למסי מיליון יורו לחודש ולחוקר ביולוג 1,800 יורו בחודש. אז תלכו למסי או לרונאלדו שימצאו לכם תרופה לקורונה.
תשאלו איך כל זה מתקשר לסרט שחור־לבן שהצטלם בתל אביב ב־1973, רגע לפני מלחמת יום הכיפורים, ולקורונה שתקפה ב־2020, רגע לפני יום כיפור כלכלי. אז זהו, שיש קשר. כי מה שקורה לבני פורמן ברחובות השקרים, היצרים הרעים, הרוע, הוולגריות, הסכינים בגב, החמדנות החזירית והניאוף האינסופי, קרה בעצם לעולם ומלואו, לפני שהקורונה הגיעה.
אז יכול להיות שנזכרתי דווקא ב"עיניים גדולות" כי זה היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע אחרי שהגעתי לתל אביב. יכול להיות שגם בזכות העובדה שרובו צולם ברחוב שבו אני גר, וכל פעם שאני יורד לרחוב, אני נזכר. אבל הכל תמיד מתחיל ונגמר ממשהו שקיים בבפנוכו. "הו בני פורמן, שתית כל הצוף מכל הפרח, שתית כל הצוף, יבש הפרח, הוווו בני פורמן".
אני ואת על אררט
"יצא מתוך הים מין גל שחור/ את לא תדעי בכלל מאיפה הוא בא/ והוא ישטוף יסחוף כל מה שבדרכו/ ומי שלא ידע לשחות יטבע/ אני ואת נבנה תיבת מים רבים/ אז יכסו את העולם/ אני ואת נישן עם הדגים".
האמת היא שלפני שנזכרתי ב"צונאמי", שיר נבואי של עלמה זהר מתוך אלבומה "לחם אהבה" (2014), הדימוי הראשון שקפץ לי לראש עם פרוץ צונאמי הקורונה, היה סיפור המבול התנ"כי עם נוח, התיבה, יונה עם עלה של זית והקלו המים.
לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להגיע לתנ"ך, המונח על הספרייה ממול, מתחנן שאעלעל בו לפעמים. פותח בבראשית ו': "וירא אדוני כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום; וינחם אדוני כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו; ויאמר אדוני אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם; ...ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס".
על פי מניין השנים המופיע בתורה, המבול מתוארך לסביבות שנת 1656 ליצירת אדם הראשון. אפשר לראות במבול את סיפור הבריאה השני, כי לפי הכתוב בתנ"ך, נכחדו כל האנשים ובעלי החיים היבשתיים שנותרו מחוץ לתיבה, והאנושות התחילה מחדש מבני נוח. הנחמה היחידה שעולה מסיפור המבול מסתתרת בסופו (בראשית ט'־י"א): "והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ".
נכון לרגע כתיבת שורות אלו, אף אחד לא יודע מה יישחת ומה ייכרת מעל פני האדמה. עד שנדע, אפשר לחזור בכיף לאלבומה של עלמה זהר "לחם אהבה" ולשיר "צונאמי" מתוכו (שאולי עכשיו יושמע יותר), ולהיזכר במילים זוהרות ומזהירות: "חשכה על פני תהום, ועל המים רוח אלוהים, ארבעים לילה וארבעים יום תראי, עוד מעט אני ואת נצא חיים, צונאמי מיי לאב".