מכירים את זה שדמות טלוויזיונית נחקקת כל כך חזק בתודעה שלכם, עד שאתם מתקשים לשחרר אותה ולצפות בשחקן מופיע בסדרה אחרת? דמיינו רגע את ג'ואי מ"חברים" משחק פתאום טבח בטלנובלה או את ד"ר מרדית גריי מ"האנטומיה" מגלמת אסירה. מוזר, נכון?
זה מה שקרה לי אמש בפרק הראשון של הדוקו-קומי החדש של קובי מימון וליטל שוורץ, שנקרא בשם הסופר מקורי – "קובי וליטל". את שני הקומיקאים המצליחים האלה, אני מכירה כמובן מהסדרה "חברות" , הקומדיה האדירה שיצרה שוורץ בה היא ומימון מגלמים זוג נשוי קורע מצחוק, שבימים כתיקונם הייתי בוחרת לצפות אתמול דווקא בה, אך הפעם נאלצתי לראות את הזוג האהוב עליי בפוזיציה אחרת: בתפקיד עצמם.
בסדרה החדשה מבית היוצר של השניים, קובי וליטל החליטו לבחון מה יש לחיים להציע להם כדי לשפר כל מיני אתגרים ובעיות שאנחנו מתמודדים איתם מדי יום, כמובן בזווית הומוריסטית וקומית, כפי שהם יודעים: החל ממציאת זוגיות טובה יותר, רילוקיישן לחו"ל, פרנסה, רוחניות ועד העיסוק ביופי ובמראה החיצוני – בו פתחו את מסעם בפרק הראשון של התוכנית.
מזכיר לכם משהו? לא פלא. התוכנית הזכירה לי מיקס של פורמטים קומיים אחרים ודי עתיקים בסגנון "צחוק מעבודה" (שלהזכירכם שני כוכבי התוכנית השתתפו בה), "החברים של נאור" והבולט מכולם – "מה זה השטויות האלה" של עדי אשכנזי, בה היא עסקה מדי פרק בזווית הקומית של כל מיני נושאים מדכאים בחיים, ושילבה קטעי סטנד-אפ בין לבין. מה קרה, נגמרו הרעיונות? נכון, רוב התוכניות שהזכרתי שודרו בעיקר בעשור הקודם אבל היי, לא שכחנו. אולי במקום לחדש את עור הפנים בפרק הפתיחה, היה שווה לחדש קודם את הפורמט.
בין אייטם שעסק במסכות טבעיות לעור הפנים, לרגעים בהם השניים צווחים מכאב בעודם עוברים עינויים קוסמטיים כמו הקפאת צלוליטיס בחנקן – קובי וליטל מבצעים סטנד-אפ באולם הופעות, כל אחד בנפרד, וזורקים רצף פאנצ'ים במשך מספר דקות סביב הנושא המדובר. אלה כמובן היו החלקים הטובים ביותר בתוכנית, אף על פי שגם בהם – היה הרבה מקום לשיפור: בכל זאת, מדובר באנשים שחורכים את במות הסטנד-אפ מדי ערב, לא מוגזם לבקש סטנד-אפ שיפיל אותנו מצחוק.
זה אולי קצת עצוב להודות, אבל דווקא כשהשניים בתפקיד הם עצמם – התאכזבתי. הפורמט נראה כאילו חשבו עליו תוך כדי הצילומים (כנראה באותה מהירות שחשבו בה על השם של התוכנית): סצנות החוץ ארוכות מדי ולא מתקדמות לשום מקום, הבדיחות בקטעי הסטנד-אפ נחמדות ולא יותר ותכל'ס – אם כבר משחזרים את "מה זה השטויות האלה", לפחות תביאו את עדי אשכנזי. התגעגענו.
למען האמת, המרכיב היחידי שבכל זאת הופך את "קובי וליטל" לאסקפיזם טהור ומבדר הוא העובדה שהזוגיות הטלוויזיונית שלהם פשוט עובדת. הם נראים כמו זוג החברים הכי טובים על המסך, הכימיה שלהם ממגנטת ולפעמים בא לי לשבת איתם באוטו ולהסתלבט יחד איתם אחד על השני (כמובן לא עכשיו, כשמותר לצאת 100 מ' מהבית, לאן כבר אפשר לנסוע?).
אז נכון, לנושאים בהם התוכנית עוסקת, כמו המראה החיצוני לדוגמה – אין חשיבות כל כך בזמנים בהם היחידה שרואה איך אני נראית היא אני, כשאני מביטה בראי – אבל תאמינו לי, אחרי ימים של ניתוק כמעט מוחלט מהחלל החיצון: אני מעריכה כל שעה בה על המסך אין מספרים מפחידים, תמונות של בתי חולים או את משה בר סימן טוב מבשר רעות. כך או כך, אני אמתין כבר מעכשיו לפרק הבא, בעיקר כי אין לי משהו יותר טוב לעשות, וגם כי נשארה לי עוד טיפת אמון בארז ונועה מ"חברות" שאני כל כך אוהבת. עשיתי לעצמי חשק לבינג', ביוש.