"שר הבריאות של מדינת ישראל, יעקב ליצמן, התייחס למגיפת הקורונה ששוטפת את העולם ואמר: ‘משיח צדקנו יגאל אותנו לפני פסח תש”פ’. בתור פסיכיאטר אשפזתי אנשים על פחות מזה”, מצהיר הפסיכואנליטיקאי, הפסיכיאטר ואיש הטלוויזיה פרופ’ יורם יובל. “זו פשוט שערורייה שבזמן המשבר הרפואי הכי גדול בתולדות מדינת ישראל, עומד בראש משרד הבריאות פוליטיקאי שלא מבין כלום ברפואה ואפילו תעודת בגרות אין לו. לשמוע אותו מדבר זה פשוט מטריף את הדעת, ואני לא מתבייש להגיד את זה. המחשבה על כך שזה מה שחושב ראש מערכת הבריאות שלי, לא עושה לי טוב. אפשר להתחרפן, זה מטורף, ואף אחד לא אומר כלום, כולם מתנהגים כאילו זה בסדר, אבל זה לא בסדר. מי שם אותו שם? מי אחראי לזה שהוא שר הבריאות?”.
אתה חושב שפשוט התרגלנו? מה שבעבר היה מעורר סערה, עובר היום?
“לגמרי. זה כמו המשל על השף ששם את הצפרדע במים קרים ואז מחמם אותם לאט, עד שהיא מתבשלת בלי לשים לב. זה מטורף לגמרי, אני רופא, אני מפחד ואני לא לבד. מנכ”ל משרד הבריאות הוא לא רופא, והסמנכ”ל הוא אומנם אפידמיולוג, אבל לא קלינאי. יש עצומה של מנהלי מחלקות שמבקשים להחליף את מנכ”ל משרד הבריאות, שיהיה רופא, זו אחת מהסיבות שמערכת הבריאות נראית כמו שהיא נראית".
"הקשר בין חרדה לבריאות הציבור צריך להשתקף בהחלטות בשטח. גם אנשים שהפסיכולוגיה לא מעניינת אותם צריכים לדעת שכשהסטרס עולה כולנו יותר פגיעים – בלוטת יותרת הכליה שלנו מפרישה קורטיזול, שמחליש את מערכת החיסון שלנו. דווקא כשצריך שלאוכלוסייה תהיה מערכת חיסון ברמה הגבוהה ביותר, לא נותנים לצאת ולהתאוורר בצורה נאותה".
"עניין החוסן הנפשי בכלל לא מגיע לרמת ההצהרות, וזו דוגמה למה שקורה כשמערכת הבריאות נמצאת בידיים לא נכונות. יש רופאים טובים ואנחנו נטפל בנגיף הזה, אבל אני בטח לא רוצה לשמוע ששר הבריאות שלי אומר שהמשיח יציל אותנו מזה. אל תבין אותי לא נכון, גם אני רוצה שיבוא המשיח. לסבא שלי, פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, הייתה אמרה נהדרת: ‘המשיח תמיד יבוא’, המהות שלה היא שהוא יבוא בעתיד. ברגע שאתה אומר המשיח בא כבר, זו עבודת אלילים”.
בשבוע שעבר עלתה לאוויר תוכניתו החדשה של פרופ’ יובל “שיחת בידוד” (הוט 8, מדי יום בשעה 21:45), שבה הוא מייעץ לצופים איך להתמודד עם המצב. “לא צריך להיות בפאניקה, צריכים להקפיד על האמצעים שמשרד הבריאות מנחה אותנו לגביהם, אבל יש דברים שמשרד הבריאות גזר, שהציבור לא יכול לעמוד בהם”, אומר יובל.
“חשוב שישראלים יצאו החוצה, אבל שלא יבואו במגע עם אנשים אחרים, שמשפחות גרעיניות יוכלו לטייל יחד, זה יעשה רק טוב. להישארות בבית במשך הרבה זמן יש מחיר שעוד נשלם. בנוסף, התרופות הכי חזקות שלנו נגד כאבים, שהן תרופות נרקוטיות וממכרות, מחקות את הפעולות של האנדורפינים, שאפשר להעלות את רמתם גם על ידי פעילות גופנית מאומצת ועל די קשר עם קרובים. האנשים שאנחנו צריכים לבודד הם האנשים שצריכים את הקשר האנושי הכי הרבה, ובגלל זה אני אומר תפוצצו את הסבתא בטלפונים וסקייפ, זה יעשה אותה בריאה. הפלטפורמה של התוכנית נותנת לי אפשרות להגיד את הדברים האלו”.
אתה חושב שההתנהלות של ההנהגה כרגע זורעת פחד?
“כן! כן! כן! היא זורעת פחד. אסור להיות שאננים, אני לא רוצה לדבר על השימוש בפחד לצרכים פוליטיים, אבל בפירוש יש מדיניות מכוונת של ראשי מערכת הבריאות להפחיד אותנו. לא כי הם רעים, כי הם רוצים שנציית להנחיות. היהודים הם עם קשה עורף, כולם הולכים לים, אבל אני חושב שבפתרון של ראשי מערכת הבריאות - להגיד ‘אתם תמותו’, יש שתי סכנות, אם כי אני יכול להבין את ההיגיון שבו: אחת היא שנאמין יותר מדי, ובאנלוגיה למה שקרה במלחמת המפרץ – כל אחד שמע ‘בום’ או הריח משהו ותקע אטרופין לסבתא שלו. אותו הדבר כאן, אסור להגזים בחרדות; הדבר השני הוא שנחווה יותר תופעות של ‘זאב זאב’, ועד הסגר המוחלט אנשים כבר ישימו פס. זו דוגמה לידיים הלא מקצועיות שמחזיקות את המערכת. כל הנושאים של חוסן נפשי וממשק עם האוכלוסייה, הדרכים שבהן אתה יכול לזרוע תקווה ולגייס את הציבור - לא מטופלים, וזה מחרפן אותי”.
רגיל לאולפנים
פרופ’ יובל, מומחה בתחום הנוירוביולוגיה של אהבה ורגשות, הפך לסוג של פסיכולוג של כל המדינה לפני מעל עשור כשהגיש את התוכנית “שיחת נפש” שבה שוחח עם שחקנים, זמרים וסלבריטאים ישראלים על מה שיושב על לבם. מאז ייעץ ונתן טיפים במגוון תוכניות טלוויזיה. כעת, בגלל התפשטות הנגיף קורונה, את תוכניתו החדשה הוא מעביר מביתו, ועונה על השאלות המטרידות את הצופים בבית בימים אלה.
“כל פסיכולוג ורופא שומע הרבה פעמים ‘תגיד דוקטור זה יעבור?’, ‘מה אני צריך לעשות?’, וזו ההזדמנות שלי לענות על השאלות האלו”, מסביר יובל. “הסיטואציה עם הקורונה היא חדשה, אבל המבנה הנפשי שלנו ישן. הרבה מהחרדות של אנשים הן לא רלוונטיות, למשל יש פחד על הילדים, אבל ילדים לא ימותו מהמחלה הזו. אני מכוון אנשים איך להתנהל בבית או מול אנשים, פונים אליי כדי לדעת מתי כן ומתי לא לפנות לעזרה מקצועית”.
“שיחת בידוד” מצולמת בבית שלך. איך זה עובד?
“נחמד דווקא. אגב, זה לא נחמד כי הילדות שלי לא יכולות להיכנס למרתף, אבל הן מוצאות דרך להתנקם בנו על הפגיעה בפרטיות שלהן”, אומר יובל וצוחק. “כולנו חייבים גמישות, וחלק ממה שהמצב הזה מחייב אותנו הוא להיות יותר גמישים בפעולות שלנו. הבעיה היא שחרדה עושה את ההפך, חרדה מקבעת. כל הפלטפורמות אונליין מאפשרות לנו לשוחח בקבוצות. צריכים לעשות את הסוויץ’ ולעבוד מאיפה שאפשר, למרות שאני רגיל לאולפנים”.
אתה עוסק באושר. אתה חושב שאפשר להיות מאושר בימים של פאניקה כללית כמו היום?
“כן, ועוד איך. בהחלט אפשר להיות מאושר בימים אלו. מישהו שנמצא בטיפול נמרץ, או מי שקרוב אליו, לא יהיה מאושר. נקודה. אבל רובנו לא במצב הזה, ורובנו לא מאושרים כי אנחנו מפחדים ממה יהיה. תמיד מדברים על חרדה פוסט־טראומטית, אבל לא מדברים על צמיחה פוסט־טראומטית, אפשר לגדול מהטראומה, כמו שאומרים בצבא - ‘מה שלא הורג – מחשל’. אפשר להיות יותר חזקים, להגביר את שיתוף הפעולה בינינו. להבין שאחד מכל שמונה רופאים הוא ערבי, והם מסכנים את החיים שלהם בדיוק כמו רופאים יהודים שמרפאים ערבים. להבין שהווירוס הזה לא עושה הבחנה בין ערבים ליהודים. המדיה תמקד אותנו בדברים הכי מפחידים, ככה עושים רייטינג ואין בזה דבר רע, אבל כמו שאנו צורכים אוכל בצורה מושכלת, כך צריך לצרוך מדיה. הרפיה, מדיטציה ומיינדפולנס אפשר ללמד ברבע שעה, והתפקיד שלהם הוא לשלוט בתשומת הלב, שלא תידבק לדברים המפחידים".
"אפשר להיות מאושרים, צריכים להתרכז בדברים שעושים לנו טוב. עכשיו זה הזמן לעזור לזקנים, למי שלא יכול לצאת מהבית, לחדש תחביבים, ולא צריך פאניקה. כל דבר שמתחיל נגמר, צריך לזכור שכל יום מתים בישראל יותר אנשים מדברים אחרים, לרובנו העצום לא יקרה כלום במגיפה הזו”.
עניין של זהות
פרופ’ יובל הוא “לייט בלומר” במובנים טלוויזיוניים. הוא הפציע על המסך סמוך לגיל 50. הוא נולד בשם יורם ליבוביץ, לאב פרופסור לנוירוביולוגיה, במשפחה דתית בירושלים. כשהיה בן 14 נפטר אביו ממחלת הסרטן והוא בילה ימים רבים בבית סבו, הפרופסור הידוע והשנוי במחלוקת ישעיהו ליבוביץ, שנודע כמבקר חריף של ממשלות ישראל וזכה לכינוי “נביא הזעם של החברה הישראלית”. יובל למד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, נוירוביולוגיה במכון ויצמן ופסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, שבה אף התמחה בפסיכואנליזה. לפני שהפציע על המסך כתב שני ספרי פסיכולוגיה שהפכו לרבי מכר.
“לפני ‘שיחת נפש’ הגיעה אליי רינת קליין, שהייתה מנכ”לית ערוץ הבידור, וגם ליאת המנחם. אמרו לי ‘תשמע, אולי תהיה מעוניין’, אמרתי ‘תפסיקו לבלבל את המוח’, אבל ככל שדיברו איתי זה היה יותר מעניין", הוא משחזר.
"עד שנת 2000 גרתי בניו יורק, שם עשיתי התמחות והשתלמות בנוירוביולוגיה", מוסף יובל. "הייתי רגיל לזה שטיפול פסיכולוגי זה מטבע עובר לסוחר, ופה בארץ זה היה שונה. השאיפה שלי ב’שיחת נפש’ הייתה להפוך את הטיפול הנפשי מסטיגמה למשהו שיכול לעזור לאנשים. אני לא הייתי היחיד שדחף את הדבר הזה, היו תהליכים שהובילו אותנו לשם”.
הריאליטי ‘חתונה ממבט ראשון’ הביא את הטיפול הפסיכולוגי לפריים טיים, היית רואה את עצמך לוקח חלק במשהו כזה?
“צריך לדעת ממה להיזהר. זה מעניין את הציבור ובצדק. הציעו לי הרבה פעמים להשתתף בדברים יותר בידוריים אבל אני חושב שיש קו גבול, שלא תמיד קל לדעת איפה הוא נמצא, בין טיפול נפשי בטלוויזיה שזה דבר שלא ראוי לעשות, לבין תוכניות שמפלרטטות עם טיפול נפשי, כמו ‘שיחת נפש’. אבל האנשים היחידים שהגיעו לתוכנית הם אנשים מפורסמים שדיברו כבר בתקשורת, ויש להם ניסיון עם עיתונאים, טלוויזיה וחשיפה, וכבר יודעים מה להגיד. אנשים חושבים שטיפול נפשי זה שני אנשים שמדברים אחד עם השני, אבל טיפול זה שני אנשים ודלת סגורה. כשהקיר הרביעי חסר ויש מצלמות זה דבר אחר, כולם צריכים לזכור את זה, גם המטפל, גם המטופל וגם הקהל בבית”.
מה אתה חושב שסבא שלך היה חושב על המצב?
“זו שאלה שגם אני שואל את עצמי. אני יכול להגיד שדבר שאני מאוד עצוב עליו זה שסבא מת שנתיים לפני שהאינטרנט תפס תאוצה. הוא היה נהנה מהאפשרות לדבר עם אנשים רחוקים אונליין, לקבל אינפורמציה מכל מקום. בשביל סבא האינטרנט היה יכול להיות ספרייה אחת גדולה. הוא היה אמיץ בצורה לא רגילה, וכמו שהוא לא פחד מהרבה דברים בחיים שלו, אני לא חושב שהוא היה מפחד מהמגיפה הזו למרות שהוא היה זקן. בטח היה לו מה להגיד על הדרך שבה אנחנו מגיבים כיחידים וכחברה, הוא בטח לא היה חושב שיש פה התערבות אלוהית”.
שינית את שם המשפחה בגלל הזיהוי עמו. זה הפריע לך?
“היום לא הייתי עושה את זה. הייתי בן 20, צעיר וחמום מוח. סיימתי קורס קצינים, ונמאס לי שאמרו לי ‘אתה הנכד של ליבוביץ. אפילו אתה מדבר איתי עליו עכשיו, 25 שנה אחרי מותו, תחשוב כמה זה היה מציק אז. הייתי צעיר וטיפש, ושיניתי את שם המשפחה ליובל. היום, כשאני לא בטוח יותר חכם אבל יותר זקן, אני מסתכל אחורה ומבין שזו הייתה תמימות, זה לא רק שם, זו גם זהות, וזהות לא משנים במשרד הפנים. זה חלק ממני”.
